היציאה לחירות אמיתית

הרב יאיר צור

החירות וביטויה בליל הסדר

ליל הסדר הוא לא לילה של חידושים גדולים - גם אם נתאמץ ונצליח להוציא מהימים הבאים עוד כמה וורטים שנוכל להגיד על שולחן הסדר, בסופו של דבר ליל הסדר הוא דבר שדי חוזר על עצמו, קטעי ההגדה במחוזותינו לא משתנים וגם דברי התורה שמלווים אותם לא תמיד מתחדשים. יש משהו מאוד שמרני בליל הסדר ועל הנקודה הזו נרחיב מעט, נצבע אותה בקצת צבע.

חירות הפרט או עבדות הפרטיות?

אנחנו נמצאים בין גאולה לגאולה, בין גאולת פורים לגאולת פסח, בימים המסוגלים לקניית החירות. מורנו ראש הישיבה הרב חיים אמר פעם בחתונה שנערכה בזמן הזה, שאין דבר יותר טוב מלהתחתן לקראת פסח, 'לצאת מעבדות הפרטיות לחירות הכלל'. במשפט הזה יש הרבה מה להתבונן. מה זה אומר 'יציאה לחירות מעבדות הפרטיות לחירות הכלל'? באופן פשוט החירות המרכזית שבה עסוקים בעולם שלנו היא חירות הפרט. חירות הפרט מסובבת אותנו ביום יום- במערכת המשפטית, בשיח התקשורתי ובשאיפות האישיות של בני האדם. זכויות הפרט וחירות הפרט הן אבני היסוד של החברה המערבית.

פעם החלום הכי טוב שהיה לאנשים בהקשר של פרנסה היה להיות עובד מדינה. למה? כי יש לך קביעות. אדם יודע שהוא נכנס למשרד החינוך, או לאיזה משרד ממשלתי, ולא משנה מה הוא בדיוק עושה שמה, הוא בעבודה הזו עד הפנסיה- הוא יודע שמה שהוא עושה היום זה גם מה שהוא יעשה מחר. בהקשר הזה משהו השתנה בשנים האחרונות. לא רק שהסבה מקצועית באמצע שנות העבודה נעשתה נפוצה, אלא גם באותו תחום עיסוק יש הרבה אנשים שנוטים להחליף מידי כמה שנים עבודות. זה דבר לא כל כך נדיר. ואם לא כל תקופה אז פתאום בגיל ארבעים אדם מרגיש צורך לשנות. למה? כי צריך להתחדש, כי אי אפשר להישאר תקוע בתוך אותה מסגרת- כבול לאותם נהלים, לאותם אנשים, באותם מקומות. הרצון של הפרט לצאת לחירות ולהיות עצמאי, 'שאף אחד לא יגיד לי מה לעשות', זה אחד מהמנועים שמזיזים ומשגעים את העולם.

ליל הסדר- כניסה לסדר

בתפיסת העולם הזו, החוויה של ליל הסדר, הלילה בו אנו יוצאים לחירות, היא בדיוק ההפך הגמור מיציאה לחירות. השמרנות הזו של השמיעה עוד פעם של הרבה 'ישן', מהרבה אנשים 'ישנים' וזקנים, לעשות שוב את אותם דברים, ובעיקר להיות ב'סדר', בתוך סדר מסוים, תבניתי וקבוע. הנקודה שזה אולי הכי בולט בה, היא בשתיית ארבע כוסות. מי ששותה ארבע כוסות ולא נהנה מזה יותר מדי, אין לו מה לעשות- הוא מחוייב. מסופר על אמוראים שעד שבועות כאב להם הראש משתיית ארבע כוסות, כי צריך למסור את הנפש. בנוסף,אדם יכול לבוא, לשבת כמו מלך על הכיסא, להישען אחורה, לשתות כוס של יין, ואז אבא שלו יאמר לו: בני, היית על צד ימין, תשתה שוב. אנשים מביאים כריות כדי שזה יראה כמו חירות, אבל זה לא חירות- אולי לפני מאות שנים להסב על צד שמאל זה היה דרך מלכים, אבל אני לא מרגיש מלך, אני מרגיש עבד מסכן, אני מסב באלתור כזה על צד שמאל כדי להרגיש בן חורין. אז אולי יותר נכון לשחרר, תנו לי להיות בן חורין, הבנתי את המסר, אני רוצה להרגיש בנוח, אז אני אשתה את מה שאני מרגיש בנוח ואיך שאני מרגיש בנוח.

רואים שבליל הסדר זה לא ככה, בליל הסדר מכוונים אותנו שכדי לצאת לחירות צריך להיכנס לאיזה סדר, ולהקשיב טוב למה אתה אמור לעשות כדי להיות בן חורין. הרב חרל"פ אומר את זה במילים חריפות(מי מרום טו,א):

"ואל לדמות כי מי שמשליך מעל עצמו כל שיעבוד ועושה כל מה שליבו חפץ שהוא איננו עבד, לא כן הדבר, הוא עבד יותר מאחרים- הוא עבד לתאוותו, עבד לשרירות ליבו”

'שרירות ליבו' זה אפילו יותר חזק מתאוותו, זה הרצון להיזרק, להישטף, לזרום- אתה בעצם נעשה עבד לחירות. בשביל לצאת לחירות אנחנו צריכים לצאת לחירות מנטיית החירות עצמה, להיות כלכך חירותיים' שאנחנו מסכימים גם להשתעבד. עבד לשרירות ליבו ולכל מידותיו הנמוכות ולכל השפלותיו, הופך עבד לעצמו- אין לך עבודה זרה גרועה מזו. כשהרב חרל"פ בא לתאר בהמשך מה זו עבדות, הוא אומר שהנקודה של עבדות, היא מי שהחיים שלו הם לא תכליתיים. עבד הוא מי שעושה מה שאומרים לו בלי שום שייכות למה שהוא עושה- הוא לא שייך למטרה, לא מגדיר מה השאיפות, לא מתחבר לרעיון כללי- למהלך גדול, הוא פשוט מוריד את הראש ועושה את מה שאומרים לו. זה מה שאמרו חז"ל- "עבדא בהפקירא ניחא ליה", הוא חי חיים כאלה, שהכל פתוח ושאין בהם מגמה מסוימת.

העבדות כבקשה פנימית

מתוך זה בא הרב חרל"פ לחקור חקירה- האם אדם הוא עבד, בגלל שיש לו אדון, או שיש לו אדון כי הוא עבד? אם נשאל ברחוב, התשובה הפשוטה היא שיש אדון, יש אדם שצריך או שיש בכוחו לשעבד מישהו אחר ואז הוא מוצא את האדם הזה שיהיה עבד.  אבל יש צורה אחרת. העבדות היותר שפלה היא העבדות שמתחילה מזה שאדם הוא עבד. ממשיך הרב חרל"פ(שם, מאמר כ) ומסביר שזה היסוד של העבודה זרה- אדם רוצה להיות עבד, ואחרי שהוא רוצה להיות עבד, אז הוא מחפש את הדבר שהכי יבטא את העבדות שלו. זה מה שמסביר איך עובדי עבודה זרה הגיעו לשפלות כזו של לעבוד לעץ לאבן ולפסלים, לדברים שהם יצרו. לְמה אתה עובד? ככל שהאדון שלי יותר נמוך, מתברר שאין פה אדון, הוא עבד כי הוא רוצה להיות עבד, כי הוא שייך לזה ברבדים  הכי פנימיים ועמוקים שלו, הוא חפץ בעבדות הזו. השאיפה של האדם לחירות הפרט יכולה להיות שאיפה של העבדות לעצמו, הרצון לחיות חיים שהם לא תכליתיים, שזה מהות חיי העבד, 'להשתחרר' להישטף ולהיות מובל על ידי כל תאווה, כל נטייה שפלה, כל כוח חיים שהוא קצת מתנוצץ לידי ישר יסחוף אותי ושום דבר לא יחליט עליי, ושום דבר לא יבלום את זרימת החיים שלי.      
כשאנחנו מושפעים מהלכי הרוח סביבנו הדוחפים לחירות הפרט, צריך לשים לב היטב מתי זה בא לשחרר את האדם מכבלים חיצוניים שבאמת לא מאפשרים לו לבטא את עצמו ומתי זה משרת תנועה של הפקרות, של שחרור העול המוסרי והאידיאלי.

קוראים אדון- יוצאים לחירות

כשאדם מתמלא ברצון ד', בתורה, בדבר שהוא מעל העולם- זה משחרר מהלחץ שהמיצרים לוחצים אותנו, אז הוא באמת יכול לצאת לחירות. קודם כל לקרוא בשם ד' אדון עולם, ומתוך זה להיות עבד שהוא החופשי ביותר

"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון"(ברכות ז ב) אנחנו קודם כל קוראים אדון. קודם כל יש לנו את הקב"ה, ומתוך שיש אדון- אנחנו נכנסים למציאות העבדות הזו. כמו שאומר הכוזרי- עבד ד' הוא לבדו חופשי. בגלל שיש אדון, בגלל שיש מגמה, בגלל שיש סדר, בגלל שיש משהו שאליו אנחנו צועדים, בגלל זה אני רוצה להיות עבד- אז אני כבר לא עבד. אני כבר לאחי חיים נטולי תכלית, אני מבין שאם אני באמת רוצה תכלית, אם אני באמת רוצה משמעות רחבה לחיים שלי, אז אני מתחבר למשמעות שהיא יותר גדולה מהאני הפרטי שלי ויותר רחבה ממני. אני מחפש את האדון הכי גדול שיש, ואז אני מתחבר אליו, ואז אני מגלה שאני באמת מחובר אליו מלכתחילה, ובעבדות אליו אני לא נשפל לתכונה של התפזרות והתרוקנות,אלא להפך, אני מסוגל לקחת על עצמי את ההבנה שבתוך המסגרות האלה, בתוך התבניות האלה אני מוצא את החופש היותר גדול להופיע את העצמיות שלי.

כל שלושים הימים האלה שקודם החג, הם כולם מסוגלים להביא אותנו למקום שנצליח לצאת לחירות, להיכנס לעולמנו הפנימי. הדרך לכך היא להיכנס לעולמה של תורה."אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", התורה היא זו שמשחררת אותנו מכל המגבלות של העולם- מכל המסגרות, מכל המירוצים אחרי כמויות כאלה ואחרות. כשאדם מתמלא ברצון ד', בתורה, בדבר שהוא מעל העולם- זה משחרר מהלחץ שהמיצרים לוחצים אותנו, אז הוא באמת יכול לצאת לחירות. קודם כל לקרוא בשם ד' אדון עולם, ומתוך זה להיות עבד שהוא החופשי ביותר.

בשולי הדברים: השיחה הזו נאמרה בזמן הזה לפני שנה. מאז הרבה השתנה. ליל הסדר השנה לא יראה כבכל שנה. בבתים רבים יחסרו זקני המשפחה, בבתים אחרים יחסרו הילדים. יש שינוי גדול שבקרב משפחות צעירות שיעשו את הפסח לראשונה בביתם תהיה בכך גם בחינה של התחדשות. מצד שני תחושת המחנק אחרי שבועות של הסתגרות בבית, של חיים תחת נהלים ציבוריים לא פשוטים, מעצימה את התחושה שחירות הפרט נשללה מאיתנו השנה, שאנחנו לא יכולים להיות איפה שאנחנו רוצים.            
אבל בזהירות רבה נראה לומר שאור גדול מתנוצץ מתוך אפילת הימים הללו. לרבים מהחברה,הצעירים והבריאים, נשקפת סכנה פחותה מהמגיפה המשתוללת. אבל כולם עוצרים את חייהם כדי שלא יפגעו החלשים שבחברה, כדי שלא תקרוס המערכת כולה. בעל כורחנו אנו מוצאים את עצמנו מזיזים הצידה את חירות הפרט לטובת הצורך הציבורי הכללי. כך בישראל וכך בעולם כולו. וככל שחברה יותר 'ממושמעת', ככל שהפרטים סוגרים  עצמם למען הכלל, כך המגיפה פוגעת פחות.
ואולי בסוף 'חיסון העדר' הוא שיעביר אותנו את הנגף הזה. ככל שהכלל יהיה חסון יותר,ככל שהנקודה הכללית שבכל אחד מאיתנו תצא ותתברר, נצא לחירות ונביא ישועה לכלל ולפרט. אמן כן יהי רצון.

(נערך מתוך שיעור מוקלט, עבר את עריכת הרב)

שיעורים נוספים