מתחיל בגנות ומסיים בשבח

הרב חיים גנץ

ביאור למהלך ההגדה

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים קטז)


המשנה בפסחים קובעת שההגדה תתאר בתחילה דווקא את המגרעות שמילאו את חיינו הלאומיים עד שקרבנו המקום לעבודתו.

נחלקו רב ושמואל בגמרא, האם להתחיל במגרעת רוחנית - "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", או בחיסרון טבעיות החיים - "עבדים היינו".

בעל ההגדה סדר את שניהם גם יחד. הטעם הפשוט למבנה זה של תיאור הגנות לפני השבח הוא שאין היכר לשבח הגאולה, ללא פירוט מצוקות הגלות שקדמו לה.

כמו-כן,אין ניכר שבחו של הקירוב להר סיני, ללא ההקדמה של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". האור ניכר מתוך החושך .

הרב קוק זצ"ל בפירושו להגדה , ביאר זאת בשני כיוונים נוספים.

א. העבדות שוללת את החופש, שהוא צורך קיומי ויסודי של האדם, להוציא את אישיותו היחודית מהכח אל הפועל. המחנק העוצר את הכוחות הטבעיים מלצאת אל הפועל, יוצר לחץ וצימאון לשחרור עצמי, ובבא זמן החרות - יוצאים אל הפועל הכוחות העצמיים בעוצמה כפולה ומכופלת.

גודלו של השבח הוא פועל יוצא של הגנות. כך המצה שהיא לחם עוני, דווקא היא סמל החרות,מפני שבזכות העוני והעבדות, חרותנו עוצמתית יותר.

ב. במצבי הגנות נבנות בנו נקודות יסודיות,שבבוא העת משביחות את שאר תכונות השבח שלנו.  

באופן ספציפי, כפיפות-הקומה שבעבדות אינה תואמת את האופי הישראלי. ישראל עזים שבאומות,כיוון שהם נושאים בנשמתם עוצמה רוחנית פנימית אדירה, שהגבורה יאתה לה. לתכונה זו מגרעת בצידה, והיא - שאין יכולת ממשית להתכופף ולהכנע, במקום שראויה תכונת ההכנעה של האנושיות המוגבלת, אל מול האינסופיות האלוקית המוחלטת.

מבלי יכולת זו, אובד האדם את עוצמתו, כיוון שנשאר מצומצם בקטנותו ואינו נפתח למילוי פנימי מהנשגבות האלוקית.

לכן הקדים הקב"ה את גנות העבדות לחרות, כדי שתופנם בנו היכולת לכפוף עצמנו ולהשתחוות בהכנעה טבעית אל מול הרצון האלוקי. נמצא, שהגנות של העבדות משמשת אותנו דווקא בתקופת השבח.

באופן זה ראוי להתבונן בכל ההיסטוריה, על עליותיה ומורדותיה, כחטיבה אחת בעלת פרקים שונים,כשכל פרק בונה חוליה חיונית, שתרומתה ניכרת רק בפרספקטיבה רחבה.

נתמלא כולנו, כל בית ישראל, ברוח החרות האלוקית, לשכלולה השלם של תחייתנו הלאומית.

שיעורים נוספים