בּתוֹכֵכִי ירושלים

הרב דוד טורנר

על הקומה הפנימית שנחשפת ביום ירושלים

"'זה היום עשה ה'נגילה ונשמחה בו', איני יודע אם בו - ביום, אם בו - בקב"ה, כשהוא אומר:'הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך', הוי - 'בו', בקב"ה" (ילקוט שמעוני,במדבר, כ"ט)

שמחה על קרבת א-לוקים

"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". המדרש שואל, "איני יודע אם בו- ביום, או בו-בקב"ה". בעצם, כנראה שהמדרש שואל: על מה אנחנו שמחים? יש לנו הודאות ושבח על ניסים גדולים שעם ישראל זכה להם. היום הזה היה יום של ישועה גדולה מאוד, וכל הניסים שזכינו לפני חמישים שנה, היו מאורעות גדולים מאוד.

אבל המדרש פושט שהשמחה היא לא על המאורעות. אלא, כל התשוקה היא אל "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך". אנחנו שמחים במדריגה הגדולה, בקומה הגדולה, בקרבת א-לוקים הגדולה שאליה זכינו במודע או בלא מודע, באותו מעמד ומפגש גדול, בתוככי ירושלים.

בתוככי ירושלים - הנקודה הפנימית העצמית

כשדוד המלך נכנס לירושלים ומתחיל לדבר עליה, הוא מבין שהוא בעצם לא מדבר על ירושלים, אלא הוא מדבר על עצמו- אל נקודה עמוקה פנימית שקיימת בו


יש 'הכתב והקבלה' שאנחנו תמיד מזכירים. דוד המלך אומר "לך אזבח זבח תודה ובשם ד' אקרא,בחצרות בית ד', בתוככי ירושלים". ה'כתב והקבלה' שואל: למה כתוב בתוככי ירושלים?. אנחנו נמצאים בתוך ירושלים, מה זה 'בתוככי'? אומר 'הכתב והקבלה': כשדוד המלך נכנס לירושלים ומתחיל לדבר עליה, הוא מבין שהוא בעצם לא מדבר על ירושלים, אלא הוא מדבר על עצמו- אל נקודה עמוקה פנימית שקיימת בו. אז הוא מתחיל להגיד 'בתוכך', והוא מבין שזה בעצם 'בתוכי'. המדריגה של ירושלים היא אותה נקודה העמוקה והפנימית של 'כנסת ישראל' שבכולנו.

הרב זצ"ל שואל ב'עין איה'- יש מתנות כהונה שאותם אנחנו נותנים לכהנים. יש מעשר שאותו אנחנו נותנים ללויים, ומעשר עני שאותו נותנים לעניים. אבל יש מעשר שני שאותו לכאורה אנחנו נותנים לעצמנו. איזה מין מתנה זה כשאדם נותן לעצמו? הוא נותן לעצמו מעשר כספים מנכסיו?

הרב זצ"ל מסביר שבכל אחד ואחד מאיתנו יש את הקומה הגלויה שלו, והקומה הירושלמית שלו. מתברר, שכשאנחנו עולים לירושלים, אנחנו הולכים וחושפים את אותה קומה פנימית. אחרי שעם ישראל וכל סדרי הגאולה שלנו עולים לירושלים, אנחנו חושפים בתוכנו קומה חדשה, שלא הכרנו אותה עד עכשיו. אנחנו נותנים את המעשר, מהצדדים הגלויים שלנו, אל הצדדים הפנימיים שבנו, אותם קומות פנימיות של ירושלים, שקיימות בכל אחד מאיתנו.

אנחנו יודעים שבירושלים- 'אבן השתייה', ממנו הוצבר עפרו של אדם הראשון. המקום הזה כאן,זה המקור שממנו התרבות והצורה של כל אחד מאיתנו, בדמותו ובצלמו של אדם הראשון. כשאנחנו עולים לירושלים, אנחנו חוזרים למקומות הרבה יותר עמוקים, הרבה יותר פנימיים, והרבה יותר שורשיים של עצם חיינו- סוד החיים הפנימיים שלנו.

הבירור שתבע מתוך המפגש עם ירושלים

זו הדרישה הפנימית, שנבין איך כל המדריגה הזו שאנחנו עוברים נותנת באמת את הצד העמוק הפנימי שיחייה את הנשמות שלנו

"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". אנחנו נמצאים באיזשהו מצב שבו הכל מתברר מחדש,והרבה דברים מתוך סדרי הגאולה שלנו מתבררים כשמגיעים לירושלים. כשמגיעים לירושלים,מגיעים לתביעה לנקודות אמיתיות ופנימיות יותר של הזדהות פנימית עם כל התהליכים האלה עצמם.

כל עוד סדרי הגאולה יכולים להתמלאות מסדרים של חול, אז הצד הפנימי שבנו הרבה פחות בא לידי ביטוי, ושואלים הרבה פחות שאלות. אבל כשמגיעים לירושלים, מגיעים למקום הזה שבו אנחנו חפצים לעצמנו את המקום הפנימי שלנו. במקום הזה יש להבין 'מה אנו ומה חיינו',במקום הזה הכל לכאורה הולך ומתברר מחדש, והרבה שאלות נוקבות חוזרות לחלל האוויר שלכל הציבוריות שלנו מחדש.

כמו שהפסוקים ביחזקאל אומרים, "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ונתתי בכם לב בשר".המדרש אומר מה זה ונתתי בכם לב בשר? "לב שבוסר בחלקו של חברו". הרי חשבנו שהפסוק הזה מדבר על שלב של רוממות- עוברים מליבות האבן הקשוחות לליבות של בשר, של רגש. אבל דווקא חז"ל אומרים שכל הבשר הזה הוא לב שבו כל אחד ואחד בצורה גלויה בוסר בחלקו של חברו. זו הדרישה הפנימית, שנבין איך כל המדריגה הזו שאנחנו עוברים נותנת באמת את הצד העמוק הפנימי שיחייה את הנשמות שלנו.

העלייה מירושלים

נסיים בדברי הרש"ר הירש, שמעיר על הפסוק "ששם עלו שבטים שבטי יה"- לא כתוב ש'לשם', אלא 'ששם' עלו. כשאנחנו נצא מירושלים, כל אחד ואחד מאיתנו, סדרי היום יום שלנו עולים קומה לבירור הרבה יותר פנימי וגדול. יש כאן שקיקה להבנות הרבה יותר פנימיות של כל סדרי החיים שלנו. אנחנו משתוקקים שנדע להבין מה עומד מאחר כותלנו,מה לפני ולפנים, אל נויו של עולם, אל קודש הקודשים, אל מקום שבו הרעיה והדוד מחובקים באהבה, שנזכה שכל סדרי החיים שלנו, יובילו אל המקום הנפלא הזה.

 

No items found.
No items found.