תפילה בעבודת הרגש | הקדמה לתפילה | 04

חיי עולם וחיי שעה- המחשבה והרגש

הגמרא במסכת שבת אומרת: "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה", רבא ראה את רב המנונא שמאריך בתפילתו. "אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", 'חיי עולם' זה התורה ו'חיי שעה' זה התפילה, "והוא סבר"- רב המנונא סבר "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד". בעצם הגמרא אומרת שיש לנו זמנים שונים, ולכל זמן יש את האופי שלו ואת העניין שלו. הרב קוק זצ"ל ב'עין איה' שם בגמרא מסביר, שבאמת לכל אחד מהם, אפילו ששניהם הם בדברים שבקדושה, יש את האופי המיוחד שלו.

התורה היא משהו שאנחנו לומדים בשכל, עם המחשבה. התורה מרוממת ומזככת את המחשבות שלנו להידבק בחכמה האלוקית. אדם שלומד תורה, יותר ויותר רגיל ומסתגל ללמוד את מחשבת ד', את החכמה האלוקית, ואת זה אנחנו עושים דרך השכל. כשאנחנו עוברים לתפילה אנחנו בעצם עוברים למקום אחר- תפילה היא עולם של רגש. עולם של רגש, תפקידו להעלות את ההרגשות,את הדמיונות, את הרצונות ואת החוויות שאנו חווים, שגם הם יתעלו ויהיו דבוקים בקב"ה.

דבר נוסף שקשור לעניין הזה, הוא שהתפילה נועדה גם להשריש בתוך הלב, בהרגשה ובחיים, את המחשבות הגבוהות שאנחנו לומדים בתורה- שלא יישארו רק בעולמות עליונים של מחשבות וממילא לא יהיו קשורים לחיים ולא יהיו תקועים ומושרשים בחיים, אלא אדרבה- התפילה באה לתקוע ולהשריש את כל המחשבות בתוככי החיים, שאדם יחיה את המחשבות האלה- ישמח בהם,ירצה אותם וישתוקק להם במלוא כוחותיו.

כיוון שיש כאן אופיים שונים- אופי של מחשבה ואופי של רגש, לכן צריך להקדיש לכל אחד את המקום המיוחד שלו. לתורה ולשכל צריך רוגע מהרגש. השכל לא יכול לחשוב ביישוב הדעת,בצלילות, כאשר הרגש מתרגש. כל אחד יכול להרגיש על עצמו שכשהוא מתרגש מאוד, קשה לו לחשוב ולהתרכז. ולהפך, אדם שנמצא בהתרגשות גבוהה, אם הוא יתחיל לחשוב ההתרגשות תלך ותתקרר. ולכן מלמד אותנו הרב קוק והמהר"ל, שבזמן התפילה צריך לעמעם את המחשבה, לא לחשוב יותר מדי בכל מיני מהלכים שיש לו בתוך התפילה. יש מקום לעשות את זה בעיון תפילה- בלימוד התורה. אבל בזמן התפילה צריך לתת לרגש את כל המרחב שלו, את כל החופש שלו, כדי שאדם בתפילה יגיע באמת להשתפכות הנפש, להתרגשות גבוהה, לקרבת ד' מתוך הרגש.

בזמן התפילה צריך לתת לרגש את כל המרחב שלו, את כל החופש שלו, כדי שאדם בתפילה יגיע באמת להשתפכות הנפש, להתרגשות גבוהה, לקרבת ד' מתוך הרגש.

הכוונה בתפילה

מתוך כך אנחנו מגיעים גם לעניין של כוונה בתפילה. לכאורה, כוונה בתפילה סותרת את מה שאמרנו עכשיו, כי כוונה זה משהו ששייך למחשבה, ואנחנו מתכוונים בתפילה, וכמושחז"ל אמרו "תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה".

מלמדים אותנו חז"ל, וזה מופיע ב'נפש החיים', שזה לא שאנחנו מכבים את השכל לגמרי בשעת התפילה, אלא כלשונו-

"ולא זו בלבד שבתיבת 'ברוך אתה' שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה, אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה שייך ג"כ זאת הכוונה הקדושה. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י 'מארי קלין וגדפין דנטלין לה' (מלאכים שנוטלים את המילים ומביאים אותם למעלה)" (נפש החיים שער ב פרק י)

משמעות הדברים שמלמד אותנו בעצם בעל 'נפש החיים' היא להיזהר מלחשוב בשעת תפילה בשום מחשבה. התפילה היא זמן לרגש, לא לחשוב מחשבות, אפילו של תורה ומצוות, אלא על תיבות התפילה עצמם- כלומר להתרכז במילים. המילה יש בה קדושה עצומה- כל מילה בתפילה נכתבה ברוח הקודש על ידי אנשי כנסת הגדולה, ויש לה משמעות עצומה וסודות עמוקים. הוא ממשיך ואומר שאפילו כוונות האר"י,עם כל הדברים שאף אחד מאתנו כמעט לא מבין בהם, הם כטיפה מן הים לעומת מה שכיוונו בהם אנשי כנסת הגדולה שהיו נביאים. זאת אומרת שכל מילה בתפילה היא דבר עצום. אנחנו לא יכולים לכוון את הכוונות הנשגבות האלה- אנחנו לא נביאים ולא תלמידי האר"י ז"ל, אבל מה שאנחנו יכולים ונדרשים לעשות זה להיכנס עם כל הרגש, עם כל המחשבות וכל החוויה לכל מילה ומילה.

הכוונה- העצמת הרגש

זה המשמעות של כוונה בתפילה. כוונה בתפילה זה לא להכניס מחשבות בתפילה באופן שכבר הרגש לא יוכל לפעול במלוא תוקפו בעוצמתו, אלא הפוך, הכוונות בתפילה הם ההתרכזות בכל מילה ומילה- לחיות אותה, לספוג אותה, לנשום אותה, לעכל אותה, להיכנס אליה עם כל החיים וכל כוחות החיים. על ידי זה הכוונה אדרבה, לא רק שהיא לא מעמעמת את הרגש, אלא היא מעצימה את הרגש ומגדילה אותו. זוהי העבודה שבלב שחז"ל אומרים עליה "איזוהי עבודה שבלב- זו תפילה". התפילה עניינה היא דבקות. דבקות עצומה בקב"ה בשעת התפילה- דבקות הרגש, המחשבות, הרצונות, השאיפות, והשתוקקות וצימאון עצום להידבק בקב"ה, והכוונות שאנחנו מכוונים בהן עוזרות לנו להבין עוד יותר את המשמעות של כל מילה ומילה שאנחנו אומרים, כדי עוד יותר להעצים את החוויה, ההרגשה והדביקות. זו המשמעות של הכוונה בתפילה, שממילא היא מוסיפה את הנשמה שבה, כמו שחז"ל אמרו "תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה", הנשמה זה החיות של כל מילה ומילה שכולנו מתמלאים ממנה משתוקקים וצמאים להידבק במילים ומתוך כך כמובן בקב"ה.

 

שיעורים נוספים