ט"ו בשבט | כי האדם עץ השדה

הרב אמציה גנץ

חומרת הפגיעה בעולמו של הקב"ה

כי האדם עץ השדה

בפרשת שופטים נאמר: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור". מזהירה אותנו התורה, שכאשר אנו ניגשים למלחמת הרשות, לא נפגע בעצי הפרי גם אם יש צורך מסוים, והנימוק: "כי האדם עץ השדה".

לפשוטו של מקרא, הסבר הפסוק הוא- בלשון תמיהה. "האם עץ השדה – הוא האדם הנלחם עמך, שאתה מתאמץ כל כך להשחיתו??" מכאן למדו חז"ל(שבת סז:), מקור לכל איסור השחתה. אסור לאדם לפגום בעולמו של הקב"ה, שלא לשימוש ראוי.

הקשר הפסוק מעורר תמיהה

כאן מלמדת אותנו התורה שתפיסה זו אינה נכונה. יחד עם ההיתר שניתן לאדם להשתמש בבריאה, יש לכל בריה יחוד ויעוד. האדם הורשה להשתמש בכל דבר על פי יעודו, אך לא לעשות בו כבתוך שלו

ההקשר בו נאמר איסור זה – מלחמת רשות – מעורר תמיהה. כאשר עם ישראל יוצא למלחמה על עיר(מסיבה מוצדקת) ובונה סביבה מצור(סגר, כתר...), כדי להחלישה ולהרעיבה הלא מדובר כאן בעסקי נפשות להרוג וליהרג! עד כדי כך שהתורה התירה להלחם מלחמת רשות אף בשבת("עד רדתה" – אפילו בשבת). דווקא כאן התורה מדגישה לנו לחוס על העצים? האם אין מקום לומר שבשעה שנלחמים עד כדי שפיכות דם, וכריתת העצים נדרשת לצורך המלחמה, העצים מאבדים את משמעותם?

אפשר לתפוס את הטבע כולו, כמובן לשימוש האדם, כעין – "בשבילי נברא העולם". על פי תפיסה זו, האדם יחליט כיצד ומתי הוא רוצה להשתמש ולנצל את הבריאה. כאן מלמדת אותנו התורה שתפיסה זו אינה נכונה. יחד עם ההיתר שניתן לאדם להשתמש בבריאה, יש לכל בריה יחוד ויעוד. האדם הורשה להשתמש בכל דבר על פי יעודו, אך לא לעשות בו כבתוך שלו. גם כשעסוק הוא בדברים גדולים, אין הבריאה הופכת לשפחה העושה כל מה שיחפוץ, אלא את תפקידה בלבד, והאדם נדרש לנסות להבין מתוך ענווה מהו הצורך והתפקיד של כל בריה.

מלחמה ישראלית - נקייה מיצר

גם בשעת מלחמה כאשר נגרר האדם להוציא לפועל את יצר ההרס וההשחתה שלו, מציבה התורה את הרף שאליו נדרש להגיע הלוחם הישראלי – מלחמה נקיה מכל יצר השחתה.

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, אמר לו: ראה מעשי ידי כמה נאים ומשובחים. כל מה שבראתי-לכבודך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב, שאם קלקלת- אין מי שיתקן אחריך(מדרש קהלת).

 

שיעורים נוספים