מגיפת הקורונה

הרב חיים גנץ

שיחת ראש הישיבה

אנחנו נמצאים באירוע בקנה מידה עולמי, שאנחנו בינתיים מרגישים את הזעזוע והחורבן שבו, המתגלגל ועולה בקצב מאוד רציני. גם בקריאת המציאות הפשוטה, בלי רוח הקודש או קבלה, זה נראה שהאירוע הזה הוא לא רעידת אדמה נקודתית באיזשהו מקום, אלא שהעולם רועד - העולם מאבד את יציבותו מול נגיף לא מוחשי. מול העולם המוצק היציב והרציני, שיודע לעבוד ולתפקד, פתאום אנחנו נמצאים פה באיזה שבר והתרסקות כזו מול 'כלום' שבעצם הופך הכל לאין, את כל הממשות והמציאות המוצקה שלנו למשהו תלוש מפוחד וחסר יציבות, שמאיים ותולש את היציבות הבסיסית שלנו.

לאדם מאמין, לא סביר להניח שהדבר העצום הזה שאנחנו רחוקים מלראות את סופו בא רק כדי שיעבור הגל ונמשיך כרגיל.

מבט של אמונה- סתירה צורך בניין

אדם מאמין צריך לצפות שהסתירה הזו תיצור בניין, ועל גבי הסתירה הזו הקב"ה יבנה בניין שהוא יותר מוצק ויותר יציב עם ערכים אחרים, עם שינוי ערכי של המציאות לטובה. כנראה שהשבירה והעדר היציבות היא רכיב מרכזי של התיקון והיצירה החדשה. כשקורה דבר גדול כזה, תפילתנו היא שזה הולך למקום בו עם ישראל יצמח בפנימיותו - לא רק קידוש ד' לעיני כל אפסי ארץ, אלא בעיקר שכתוצאה מההתרחשות הרצינית הזו, עם ישראל יחזור לעצמו בעוצמה רבה. זו תפילה לשמים,אבל לקב"ה היא לא רחוקה - כבר היו דברים כאלה שבמקנה ישראל לא מת אחד,ובעז"ה אם וכאשר הקב"ה יראנו ניסים עם ישראל יצא מזה ללא פגע. קידוש השם הגדול הזה הוא קודם כל בתוכנו- מה הוא העם הזה, ומה הוא גודלו.

אדם מאמין צריך לצפות שהסתירה הזו תיצור בניין, ועל גבי הסתירה הזו הקב"ה יבנה בניין שהוא יותר מוצק ויותר יציב עם ערכים אחרים, עם שינוי ערכי של המציאות לטובה.

הרב אומר לנו באורות - "עד אשר יבוא סער, ויהפוך מהפכה". אנחנו לא יודעים מה הוא הסער שיצור את המהפיכה, שיצור את הפניות שלנו להשתחרר מההזיה של עולם מגושם ומוצק, שהמוצקות שלו היא מכבידה. הרבה פעמים השחרור מהמוצקות הזו, שמאיימת לשעתה, באמת היא מקלה, היא משחררת ומפנה את המבט לעוגן היציב שהוא דבר ד' בעולם - שהוא "ד' עוז לעמו יתן". מתן תורה זה "ד' עוז לעמו יתן", ד' הוא מקור הגבורה והחוסן. מנוחתנו וחוסננו באלוקים - משם באה היציבות. ברור שהקב"ה רוצה שהעולם שלנו יהיה מוצק ויציב נפשית ופיזית, אבל במקום שהמוצקות הזו משתלטת עלינו ומכתיבה עולם מגושם ותקוע, אף על פי שאנחנו לא יוזמים סתירות ולא יוצרים חורבנות, כשאנחנו רואים התרחשות מתגלגלת בעוצמה רבה כזו, אנחנו מתפללים לקב"ה שלא רק שנירפא ממנה,אלא שנתחדש. יש זעזועים כלכליים, אבל גם הנפשות - כל המציאות המוצקה, הנקודה שאתה שולט ומייצר ומכתיב, כל העמדה הזו של ההרגשה שאם אתה חכם וחזק הכל אצלך - החופש מזה הוא שחרור גדול שיש בו הרבה בנייה. החופש מעבדות אל היש הקטן יש בו שחרור לבנייה גדולה, אנחנו מתפללים שהסתירה הזו שגם תיבלם בכמה שפחות צרות לעם ישראל ולאנושות בכלל, אבל שבעז"ה התוצר של זה יהיה בניין רוח ונפש מוצקים ממקום אחר.

אחריותנו כשליחי ציבור

את כל זה צריך ללוות באחריות שמוטלת עלינו. זה אומר שאתה חושב לא רק על מה המשמעות של מה שאתה עושה לגבי עצמך, אלא מה המשמעות של מה שאתה עושה לגבי הציבוריות כולה. כל אחד הוא שליח ציבור במה שהוא עושה, גם בדאגה לא להדביק אנשים באופן מעשי, אבל גם שההתנהגות שלו תהיה דוגמה לחיקוי. עם ישראל הוא נפש אחת, ומה שכל אחד פועל הוא פועל על ציבור, וכל אחד צריך להרגיש את האחריות של ההתנהלות שלו בתור שליח ציבור -אתה פועל בזה שאתה חלק מעם ואתה מתנהל כמו חלק מעם עם כל האחריות שנלווית לזה. במישור הזה ברמה הלאומית זה ודאי פיקוח נפש ואלו הצעדים הנכונים שצריך לעשות כדי לגרום למניעת ההתפשטות, ולשים את היד עם הקב"ה. יצאנו מהפרשה "ויגוף ד' את העם", ואנחנו לקראת בניין המשכן, ובעז"ה נצא מהמגפה לקראת בניין המקדש. בכל אופן צריך לנהוג ולעזור באופן מעשי לקב"ה לעזור לנו- זה דבר ראשון. המישור העמוק יותר - הוא התורה, "ד' עוז לעמו יתן" ואין עוז אלא תורה. נחזק את האומה על ידי בניין התורה. אנחנו נדרשים לפזר את הישיבה, החלטנו שהישיבה תישאר במתכונת בין הזמנים - הישיבה כציבור עובד סגורה, אבל הבניין פתוח ונשתדל מי שיגיע לישיבה לחזק ישתדל ללמוד בהגבלה של החללים ולפי הנהלים של שמירת המרחק.

בכל אופן האחריות כמו במלחמה היא להעצים את לימוד התורה. למרות שזה יותר קשה כשכל אחד בנפרד, החובה שלנו כמו במלחמה היא לחזק את האומה על ידי בניין התורה - כל אחד בבית יש לו אחריות רצינית להעצים את עולם התורה למען האומה. מי שעכשיו קשה לו יכול לעסוק במצווה, ובעז"ה אנחנו מתפללים לקב"ה שבעז"ה אור גדול יצמח לישרים מהפרשה הזו.

שיעורים נוספים