מיתתו של צדיק | צום גדליה | ימי התשובה

הרב אסף קמינצקי

עיון במשמעות הצום

"צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם... ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו" (ראש השנה יח:).

 

זמנו של צום גדליה, מיד לאחר ראש השנה, גרם לכך שכמעט ולא תוקדש לו תשומת לב. הוא עומד בצילו של ראש השנה, ומרבית ספרי הדרוש והמחשבה העוסקים במועדי ישראל לא התייחסו אליו כלל. ננסה לעמוד מעט על עניינו של יום זה, ובתוך כך על פשר עיתויו המיוחד בפתחם של עשרת ימי תשובה.

 

מיתתו של צדיק – מיתה של תקווה

ערכה של מנהיגותו של גדליה אינו ביחס לעבר, כשיור מגדולת ישראל שאבדה, אלא דווקא ביחס לעתיד, מצד אפשרות הבנין המחודש שהיא גונזת בקרבה.

הריגת גדליה בן אחיקם בידי ישמעאל בן נתניה, לאחר שהופקד על ידי מלך בבל לעמוד בראש שארית הפליטה שנותרה בארץ, היתה המכה האחרונה והסופית שהוכה עם ישראל עם חורבן בית המקדש הראשון. השלטון העצמי המועט שעוד נותר לעם ישראל בארץ התמוטט, השארית האחרונה של הציבוריות הישראלית אבדה, והחורבן נעשה למוחלט. לאור זאת, נראית מובנת מאד קביעתו של צום על מיתת גדליה בין ארבעת הצומות שנקבעו על החורבן, "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי", שיש בהם אבל על החורבן בארבע נקודות ציון משמעותיות שלו. אלא שדקדוק בדברי הגמרא שהבאנו מלמד שאין זה ממש כך. הגמרא הסיקה מקביעת צום זה: "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו", ומכך יש ללמוד שלא את שריפת בית א-להינו אנו מבכים אלא את מיתתו שלאותו צדיק, גדליה בן אחיקם. והדברים טעונים ביאור.

נראה שיש ללמוד מדברי הגמרא שעיקר משמעות הריגת גדליה אכן לא היתה בהקשר של החורבן הפיזי או הלאומי עצמו. הריגת גדליה לא הוסיפה תוספת משמעותית על החורבן – לאחר שחרב המקדש והסתלקה השכינה, ולאחר שממלכת ישראל חרבה עד היסוד וכמעט כל ישראל גלו מעל ארצם, לא היה בשיור המועט שנותר בארץ בראשותו של גדליה כדי לרכך ולו במקצת את עוצמתו. ערכה של מנהיגותו של גדליה אינו ביחס לעבר, כשיור מגדולת ישראל שאבדה, אלא דווקא ביחס לעתיד, מצד אפשרות הבנין המחודש שהיא גונזת בקרבה. גדליה שימר משהו מרושם החיים של מלכות ישראל שחרבה, ועל יסוד רושם קלוש זה היה מקום לתקוה שכאשר יחלוף פרק הזמן של החורבן שנגזר על ישראל ותבוא העת לבנין מחודש לא יהיה צורך להקים את המקדש ואת מלכות ישראל מחדש, יש מאין, אלא תימצא מידה של המשכיות בין הבנין הראשון לשני ובין הפרק הראשון של מלכות ישראל הקודם לגלות לפרק השני שלאחריה.

לא לחינם מזהים חז"ל את גדליה בראש ובראשונה כ'צדיק', דמות מופת של גדלות אישית. הצדיק הוא נקודת משען שחיי הסובבים אותה נסמכים עליה כשם שהעולם כולו נשען עליו, "וצדיק יסוד עולם". תקוות הגאולה של ישראל היתה כרוכה באישיותו של גדליה, ומיתתו היתה אבדן של דמות אב רוחני והיתה שקולה עבור האומה כחורבן בית המקדש. אבד מן הארץ צדיק ששימר עבור האומה את הרושם של מעמד החיים הראוי לעם ישראל, ועמו אבדה נקודת האחיזה הממשית שסביבה היא היתה יכולה לרקום את חזון שיקומה וכינונה המחודש על יסודות הקודש. הכאב על הריגתו של גדליה לפי זה אינו על עצם החורבן, על פרי הבאושים של כשלוננו הרוחני והמוסרי, אלא על סילוקו של מי שהיה בכוחו לתרום באופן משמעותי לתיקונו של החורבן ולהחלצות מתוכו. אין זה כאב של אבל על דבר שהיה ואיננו, אלא כאב על הסתלקותו של מי שבכוחו היה להובילנו הלאה במציאות הקשה שהיינו נתונים בה.

 

מיתת הצדיק- התעוררות

 שבה האחריות כולה ומוטלת על כתפינו, ועלינו לעשות את המירב בכוחותינו שלנו בימי התשובה על מנת שנזכה לכפרה שלמה ביום הכיפורים

"מיתת צדיקים מכפרת". הסתלקותו של צדיק מחייבת כל אחד ואחד מאיתנו להיות שותף בהשלמת החסרון הרוחני שנפער עם הסתלקותו, ובזה היא עצמה מעניקה לנו כוחות מחודשים של התמודדות, ומוסרת למעשה את רכושו הרוחני של הצדיק לרשות הכלל. מסתבר שמיתתו שלגדליה הביאה את האומה לידי השלמה עם כך שהמציאות של ימי בית ראשון אבדה ואיננה עוד כלל, ואין לתלות תקוות בכך שגורם כלשהו יצליח לחדש ולהמשיך את מהלך החיים של ימי הבית הראשון מן המקום בו הוא נקטע. התחוור באופן מלא עד כמה הגלות היא עובדה מוגמרת, מה שהביא בתחילה אולי דווקא לידי התבוללות, בהצטרפות לעבודת הצלם שהעמיד נבוכדנצאר ולאחר מכן לסעודתו של אחשוורוש, חטאים שבעטיים נגזרה על האומה כליה במעשה המן, אולם מתוך כך שבה וצמחה אחר כך גם ההכרה בדבר השינוי שצריך להתחולל ולצמוח על ידינו ומתוכנו דווקא, שינוי שהצמיח את בניינו של הבית השני ואת דרך מסירת תורה שבעל פה שאפיינה אותו.

בכל שנה מיד לאחר ראש השנה אנו צמים ומצרים על מיתתו של גדליה. אנו חוזרים להיזכר שאין לנו על מי להישען לישועתנו אלא על אבינו שבשמים ולא על כל אדם בארץ. לאחר שפגשנו במלכות ה' בראש השנה, פגישה שיש בה יראה וחדוה ובטחון בה' כאחד, אנו שבים אל ימי החול שלעשרת ימי תשובה, ונזכרים שוב שאם אין אנו לנו – מי לנו. השראת השכינה הגלויה אבדה כבר מן האומה זה דורות רבים מספור, וגם דמויות מופת שימשכו אותנו כלפי מעלה ויחסכו מעט מהעמל המוטל עלינו לא נותרו. ממילא שבה האחריות כולה ומוטלת על כתפינו, ועלינו לעשות את המירב בכוחותינו שלנו בימי התשובה על מנת שנזכה לכפרה שלמה ביום הכיפורים.

No items found.
No items found.