פרק שלישי פסקה ג

לימוד פיסקה יומית עם הרב לביא אנגלמן;

עין אי"ה, ברכות, פרקים ג'-ד'.

כל יום נשלחת הגמרא הרלוונטית, הפיסקה והסברה המוקלט והמוסרט 📖

*"כל הרואה את המת ואין מלוהו".*

ההלויה תלמד שיש יחש לחיים עם המות ושפעולות החיים עושות רושם במצב המות. ובזה יתעורר לכבד את ד' בפעולות החיים שבידו כל ימי חייו, מפני שאינם פעולות שכלות כעשן, כ"א [הן] יתיצבו בלבוש אחר ע"י המות, אבל מציאותם תתמיד ותתן פרי. ומי שאינו מלוה, אפי' יודה בנצחיות הנפש וגם בתחית המתים, אבל אם לא ישים לב שיש חיבור לכל פעולות וארחות החיים גם אחרי מות האדם, וכפי הליכותיו בחיים ימצא אז ערכו האמיתי, עוד לא מלא תעודתו בכבוד ד', שעיקר המגמה מזה היא שלימות יצוריו. וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל". כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים. ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעות, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו רושם של "והחי יתן אל לבו"2 ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.

שיעורים נוספים