מחלוקת רב ושמואל בעניין בור

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כח

מתני'. נשברה כדו ברה"ר, והוחלק אחד במים אושלקה בחרסית - חייב; רבי יהודה אומר: במתכוין - חייב, באינו מתכוין - פטור.

גמ'. אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא שטינפוכליו במים, אבל הוא עצמו - פטור, קרקע עולםהזיקתו. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו,וכולן אני קורא בהן: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים; והני מילי לענין קטלא, אבללענין נזקין - אדם חייב, וכלים פטורין. ורב? הני מילי היכא דאפקרינהו, אבל היכאדלא אפקרינהו - ממונו הוא. מתיב רב אושעיא: ונפל שמה שור או חמור, שור - ולא אדם, חמור- ולא כלים, מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו - חייבעל הבהמה ופטור על הכלים, הא למה זה דומה? לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"רוהזיקו; אדרבה, מה דומה לזה מבעי ליה! אלא מאי דומה לזה? אבנו וסכינו ומשאו שהניחןברה"ר והזיקו, לפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן - חייב; רישא קשיא לרב, וסיפא קשיאלשמואל! ולטעמיך, תיקשי לך היא גופא: (קשיא) רישא פטור, וסיפא חייב! אלא, רב מתרץלטעמיה, ושמואל מתרץ לטעמיה. רב מתרץ לטעמיה: במה דברים אמורים - כשהפקירן, אבל לאהפקירן - חייב, לפיכך הטיח צלוחיתו באבן - חייב; ושמואל מתרץ לטעמיה: השתא דאמרתאבנו סכינו ומשאו כבורו דמי, לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור, לפיכך הטיחצלוחיתו באבן - חייב. א"ר אלעזר: לא שנו אלא שנתקל באבן ונשוף באבן, אבל נתקלבקרקע ונשוף באבן - פטור; כמאן? דלא כר' נתן. איכא דאמרי, א"ר אלעזר: לא תימאבנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן - פטור, אלא אפילונתקל בקרקע ונשוף באבן - חייב; כמאן? כר' נתן.

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נ עמוד ב

מתני'. החופר בור ברה"ר ונפל לתוכו שור או חמור - חייב. אחדהחופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין - חייב. א"כ, למה נאמר בור? מה בור שישבו כדי להמית - עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים. היו פחותיןמעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת - פטור, ואם הוזק בו - חייב.

גמ'. אמר רב: בור שחייבה עליו תורה - להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר:חבטה, קרקע עולם הוא דמזקא ליה; ושמואל אמר: להבלו וכ"ש לחבטו, וא"ת:לחבטו אמרה תורה ולא להבלו, התורה העידה על הבור ואפילו מלא ספוגין של צמר. מאיבינייהו? איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר, לרב - אגובה לא מיחייב, לשמואל -אגובה נמי מיחייב. מ"ט דרב? דאמר קרא: ונפל, עד שיפול דרך נפילה. ולשמואל?ונפל, כל דהו משמע. תנן: א"כ, למה נאמר בור? מה בור שיש בו כדי להמית - עשרהטפחים, אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים; בשלמא לשמואל, אף כל לאתויי גובה,אלא לרב, אף כל לאתויי מאי? לאתויי חריצין ונעיצין. חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו!תני והדר מפרש. והני כולהו דקתני למה לי? צריכא; דאי תנא בור, הוה אמינא: בור עשרההוא דאית ביה הבלא, משום דקטין וכריכא, אבל שיח דאריך - אימא בעשרה לית ביה הבלא;ואי תנא שיח, הוה אמינא: שיח עשרה הוא דאית ביה הבלא, משום דקטין, אבל מערה דמרבעא- אימא בעשרה לית בה הבלא; ואי תני מערה, הוה אמינא: מערה בעשרה הוא דאית בה הבלא,משום דמטללא, אבל חריצין דלא מטללי - אימא בעשרה לית בהו הבלא; ואי תנא חריצין,הוה אמינא: חריצין עשרה הוא דאית בהו הבלא, משום דלית בהו רויחא מלעיל טפי מתתאי,אבל נעיצין דרויחי מלעיל טפי מתתאי - אימא בעשרה לית בהו הבלא, קמ"ל.

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נב עמוד ב - נג עמוד א

נפל לפניו כו'. אמר רב: לפניו - לפניו ממש, לאחריו - אחריו ממש,

וזה וזה בבור, רב לטעמיה, דאמר רב: בור שחייבה עליו תורה - להבלו ולאלחבטו; ושמואל אמר: בבור, בין מלפניו בין מלאחריו - חייב, שמואל לטעמיה, דאמר:להבלו וכל שכן לחבטו, אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור? כגון דנתקל בבור,ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. איתיביה: בבור, בין לפניו בין לאחריו - חייב, תיובתאדרב! אמר רב חסדא: מודה רב, בבור ברשותו דחייב, משום דאמר ליה: ממה נפשך? אי בהבלאמית - הבלא דידך הוא, אי בחבטא מית - חבטא דידך הוא. רבה אמר: הכא במאי עסקינן -במתהפך, דנפל אאפיה ואתהפיך ונפל אגביה, דהבלא דאהני ביה אהני ביה. רב יוסף אמר:הכא בנזקי בור בשור עסקינן, מאי ניהו? שהבאיש את מימיו, דלא שנא לפניו ולא שנאלאחריו - מיחייב. תני רב חנניה לסיועי לרב: ונפל - עד שיפול דרך נפילה, מכאן אמרו:נפל לפניו מקול הכרייה - חייב, לאחריו מקול הכרייה - פטור, וזה וזה בבור. אמר מר:נפל לפניו מקול הכרייה חייב. ואמאי? נימא: כורה גרם ליה! אמר רב שימי בר אשי: האמני? רבי נתן היא, דאמר: בעל הבור הזיקא קא עביד, וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאימשתלם מהאי

 

תוספות מסכת בבא קמא דף כח עמוד ב

ונשוף באבן - דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטורדקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (דף נג. ושם)נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבטבקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואף על גב דשור שדחף חבירו לבור וגם הניחאבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה (שם) יש לחלק כיוןשיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתוה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו.

 

תוספות מסכת בבא קמא דף נ עמוד ב

לשמואל אגובה נמי מיחייב - ע"כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאיבנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר (לעיל דף ג.) אי דאפקריהבין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וקשה דבנתקל בגובהונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן (דף נג.) אמר שמואלהיכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור וי"ל כגון דעבד גובהה' טפחים וסביב הגובה חפר בעומק ה' טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק בור א"נדוקא התם גבי נפל מקול הכרייה פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וחבטה נמי לאגרם לו מעשיו שנחבט בקרקע שחוץ לבור ואין להקשות דליחייב בעל הבור החצי שעשה חציהתקלה ובכל נמי ליחייב דהא מוקי לה כרבי נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאיי"ל דקסבר שמואל שאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' לרבי נתן אלא כשעשה כל התקלהאז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפי' נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אף על גב שלא עשההתקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בור כשנחבט בקרקע עולם ולפי זה אתי שפיר הא דמשמעלקמן (שם) נתקל באבן ונפל לבור דמחייב בעל האבן אף על גב דהאי בור לאו איהו כרייה.

תני והדר מפרש - פי' תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן.

 

המאור הגדול מסכת בבא קמא דף יג עמוד ב

ומסתברא לי נמי לרב ושמואל דפליגי בלא אפקרינהו היינו טעמייהו משוםדס"ל לרב בור שחייבה עליו תורה זהו בור ברה"ר אבל ברה"י מציא"ל תורך ברשותי מאי בעי אף על גב דהפקיר רשותו כיון דלא הפקיר בורו ואף עלגב דאמרי' לקמן מודה רב בבור ברשותו לטעמיה דר"ע דמחייב ביה קאמר וליה לאס"ל ואף על גב דס"ל לרב להבלו ולא לחבטו באבנו וסכינו שהפקירן מודהדחביטא דידיה הוא וכן פי' הרב ר' אפרים ז"ל מיהו איסתברא לי שאין הלכה כרבאלא כשמואל דאמר כ"ש לחבטו דמשמע ליה קראי ובברייתא דבבור בין מלפניו ביןמלאחריו כפשוטה מסייע ליה ורב אשי דבתרא הוא כוותיה ס"ל דהא אמר אי בחבטא מיתהרי קרב היזקא וכל מאי דאמרי' בגמ' לענין הבלא (פי') [אף על פי שכתב] ה"ראברהם ז"ל דסוגיא כרב לא משמע לי הכי דהא שמואל נמי אית ליה להבלו ופעמים שישהבל בלא חבט במלא ספוגין של צמר וכן נראה מדברי ה"ר אפרים ז"ל דהלכתאכשמואל הלכך לרב כל תקלה דאפקריה למדנו מבורו ואי לא אפקריה למדנו משורו דמבורוליכא למילף כטעמא דפרישנא ושמואל ס"ל כמ"ד בור שחייבה עליו תורה ביןברה"י בין ברה"ר הלכך בין אפקריה בין לא אפקריה כולן מבורו למדנו אמרליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו פי' מדקתני שופך אלמא שופכים נינהו כמו רפש וטיטוכשם שההופך את הגלל לרה"ר חייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים כך זה יהא חייבאמר ליה מי סברת דלא תמו מיא לא בדתמו מיא אני אומר כן שהקרקע היא המזקת לאדם ולאהמים שהאדם אינו ניזוק במעט לחלוחית מים כמו הכלים שהם מיטנפין בכל שהוא אבל האדםאין נזקו אלא החלקה שהוא מחליק שם ונתקל בקרקע ונמצא שהחלקה הזיקתהו ולא המים ולאדמי לשור שדחף ותרתי למה לי הא תנינא ואמרה רב חדא זימנא כשנשברה כדו וכו'.

 

מלחמת ה' מסכת בבא קמא דף יג עמוד ב

אמר הכותב אילו דברי רבינו שלמה ז"ל שאף הוא כתב בפירושיו כךדשמואל סבר בור שחייבה עליו תורה בין ברה"ר בין ברה"י הוא כאשר כתב בעלהמאור הזה ז"ל וכבוד רבינו שלמה ז"ל יהא מונח במקומו אבל הדברים לא נראוכן מפני שאמרו בגמ' בפ' כיצד הרגל לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב סבר חייב ושמואלסבר פטור ואי הכי קס"ד לומר כן הא אמרן כמה זימני בגמ' אי לשמואל היינו בורואי לרב היינו שור ומרגלא היא בפומא דגמ' והיכי קס"ד למימר איפכא וכי דחינןלה בגמ' נמי בדרך דלמא דחינן לה ואמרי' לעולם אימא לך וכו' ולרב נמי אשכחן דקאמרמודה רב בבור ברשותו דחייב אפי' אחבטא והך חבטא דכתב ביה בעל המאור ז"ל לאנהירא כלל דלא אידכר התם ר"ע והל"ל הכא בבור ברשותו עסקינן ור"עהוא ועוד דאי ס"ד דרב ושמואל בפלוגתא דתנאי פליגי היכי קאמרי' אי לרב אילשמואל הא הך פלוגתא לאו דרב ושמואל בלחוד היא אלא באשלי רברבי מינייהו מתליאוהיכי אפשר נמי דלא מדכרו בגמ' נימא כתנאי ולא אתליא כלל בתנאי אלא ש"מ דלאשייכא פלוגתייהו בפלוגתא דבור ברשותו ולעולם אימא לך דשמואל סבר הפקיר רשותו ולאהפקיר בורו פטור משום דא"ל האי בירא ברשות כריתיה וכי אפקרנא רשותי ויהיבנאמשלי לרה"ר לאו לאיחיובי נפשאי עבדי' ואינהו הוו להו לעיוני הא זה דומהלמפקיר נזקיו באונס דפטור דלא אמרי' היה לו לסלק הואיל ולא על עסקי כריה הוא חייבה"נ לא אמרי' היה לו לכסות הואיל וברשות כרה או משום דא"ל תורך ברשותימאי בעי והיינו טעמא דחופר לאושין דפטרינן לקמן בפ' הפרה ומאן דמחייב אמר לך הואילוממונו הוא חייב לסלק נזקו כשהוא מפקירו דלאו אנוס ומ"מ באבנו סכינו ומשאושהניחן ברה"ר מודה דחייב דלאו ברשותיה אנחנינהו וכורה נמי בור ברה"ר הואוכחומרו של זה ושל זה שהוא ברה"ר ושהוא בור שלו לפיכך לכ"ע חייב בין למאןדפטר בור ברה"ר בין למאן דפטר בור ברשותו כולהו באבנו וסכינו ברה"רמתחייבי ומתורת בור מחייב ליה שמואל ואף על גב דלא אשכחן בור דהוי ממונו כדאמרתבור ברשותו פטור לא איכפת לן כיון דתקלה קבועה ועומדת היא לבורו מדמינן לה ולאלשורו שדרכו לילך ולהזיק הדין היא סברא דשמואל ומש"ה לא מסיימא מלתיה איס"ל גבי בור ברשותו פטור או חייב תדע שהרי הם אמרו דלרב בור ברשותו פטורוא"כ אבנו סכינו ומשאו נדמייה לבור ברשותו וליפטר אלא ש"מ אין זו דומהלזו אבל רב ס"ל לעולם היכא דלא אפקריה שורו הוא ואף על גב דבור שחייבה עליותורה בור ברשותו נמי הוא אבנו סכינו ומשאו איכא לדמויינהו לשור ואיכא לדמויינהולבור הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל אדם וי"ל שטעמו של רבדהואיל ולא חייבה עליו תורה אלא להבלו והבלא לית בה מששא לא ממונו הוא כדאמרי' גביאש ואפי' כשתמצא לומר התם ממונו הוא משום דגחלת עיקר ואית בה מששא אבל הבלא ודאילאו ממונא הוא הרי שלא מצינו שחייבה התורה על נזקי ממונו אלא בשור הלכך כל ממונודמזיק משורו גמרינן ליה ולפי זה הטעם הא דאמרי' אי בחבטה מיית חבטה דידך הוא איכאלמימר הכי קאמר וחייב משום שורו ולא מדין בור אלא שור הוא וחייב אפי' על נזקי כליםוס"ל כר' ישמעאל אליבא דרבה ומצינו לזה סעד בירושלמי דגרסי' התם אמתני' דתנןבפ' הפרה נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור עלהכלים שמואל אמר בשהתריסו מחמת אוירו אבל אם נחבט בקרקעו חייב ר' יוחנן וריש לקישתרויהון אמרי' אפי' נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שורולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו וכו' הא למדנו שיש מי שאומר דבור שחייבה עליותורה להבלו ולא פטר כלים אלא מהבלא אבל חבטו של בור ברשותו מדין שור נתרבה וחייבעל עסקי כלים והיינו סבריה דשמואל בירושלמי וסבריה דרב בגמ' דילן ואפשר לפי גמרתנולומר שטעמו של רב משום דאבנו סכינו ומשאו דמי לשור שהוא גוף הנזק וחבטה דידיהמשא"כ בבור שהחבטה בקרקע הוא והוא לא הניח שם אותו קרקע אלא שהכשיר נזקוכשחפר שם ונטל משם העפר הלכך היכא דלא אפקרינהו לשור המועד מדמינן ליה וחייב עלהכל משום דדמי ליה טפי מבור ושמואל מדמי ליה לבור דלאו בעלי חיים ואין דרכו לילךולהזיק והיכא דאפקרינהו ליכא לדמוינהו לשור הלכך מדמינן ליה לבור דלא גרעי מבורומ"מ חייב אפי' אחבטא דחבטא דידיה הוא אבל בור ברשותו אף על גב דממונו הואוחייב בחבטא לאו דינא דשור אית ליה משום דלא דמי ליה מהאי טעמא דכתיבנא שאינו בגוףהנזק אלא גורם ולפיכך הוא פטור על נזקי כלים והא דאקשינן התם לרב דאמר הבלו ולאלחבטו כלים בני הבלא נינהו ולא מפרקינן בבור ברשותו ולחבטו משום דלא שמעינן ליהלרב בהדיא דלימא בור ברשותו חייב ואם תמצא לומר פטור היכי משכחת לה ועוד דכימרבינן בור ברשותו מדכתיב בעל הבור ישלם מרבינן ליה וכי כתוב חמור ולא כלים אבורברה"ר כתיב והתם להבלו ולא לחבטו ועוד דבהבלו כתיב דדרשינן ונפל עד שיפולכדרך נפילה ואמר רחמנא ולא כלים אלמא מהבלא ממעט להו וזהו הטעם הנכון לפי גמרתינוודרך הירושלמי בחליפין ושייך במאי דאמרי' להבלו ולא לחבטו משום דהבלא שוי איהו התםוחבטא לאו דידיה הוא אלא גרמא הוא שגרם שיהיה שם חבט כשסלק משם עפר ושוייה בורוהחבטא לאו קרקעו היא אלא קרקע עולם ומשום הנך טעמי דפרישית לא מסיימא מלתיה דרבדאיכא למימר דס"ל בור ברה"ר חייב להבלו בור ברה"י פטור בין להבלובין לחבטו ואיכא למימר בתרוייהו חייב ולא מסיימי ומפני הטעם שפירשנו חייבו מניחאבנו וסכינו ברה"ר והפקירן לד"ה ולא חייבו חופר בור ברשותו והפקיר רשותוובורו כדמוכח בפ' הפרה דאקשינן בור של ב' שותפין היכי משכחת וכו' ולא מפרקיןבמפקירין רשותן ובורן אלמא ההוא ודאי פטור משום שאינו חייב לא על עסקי כרייהופתיחה דברשות כרה ולא משום ממונו משא"כ במניח ברה"ר שעל עסקי הנחה הואחייב כמו שכתבנו וכ"כ בזה הרב אב"ד ז"ל ואף זו שלא כדברי רבינושלמה ז"ל והאל יצילנו מכל חטא ושגיאה:

 

המאור הגדול מסכת בבא קמא דף כג עמוד ב

אמר רבא הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנולמחלוקת ר' נתן ורבנן ואי קשיא לך הא דאמרי' לעיל בגמ' אלא היכי דמי לאחריו מקולהכריה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמאי פטור בעל הבור ניחייב כי היכי דמיחייבהכא בעל אבן י"ל מאי פטור פטור מנ"ש וחייב בח"נ וללישנא בתרא דרבאאליבא דר' נתן דאמר קסבר האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד דהא אוקימנא למתני'כר' נתן זהו דין נתקל באבן ונישוף בקרקע דלרבנן חייב בעל אבן נ"ש ולר' נתןח"נ ודין נתקל בקרקע ונישוף באבן מפורש בפ' המניח את הכד בתרין לישנידר"א וא"ת ללישנא קמא דר"א דאתיא כרבנן ולא כר' נתן אמאי קאמר לאשאנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן לימא לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף בקרקע לאמיתמר ליה הכי משום דקתני בברייתא הטיח צלוחיתו באבן וזהו נישוף באבן ובלישנא בתראנמי דאתיא כר' נתן לא מיתמר ליה נתקל באבן ונישוף בקרקע משום דאנ"ש קא מהדרולא חש לפרושי דין ח"נ ויש לרב ר' אפרים ז"ל בדברים הללו סברא אחרת ואיןדבריו נכונים.

 

מלחמת ה' מסכת בבא קמא דף כג עמוד ב

עוד אמר רבא הניח אבן ע"פ הבור וכו' יש לומר מאי פטור פטורמנ"ש וחייב בח"נ וכלישנא בתרא דרבא:

 

אמר הכותב אין זה נכון דכיון דס"ל לר' נתן כל היכא דלא משתלםמהאי משתלם מהאי אף זה חייב בנ"ש ומה דומה לזה נתקל באבן ונשוף בקרקע ואף הואכיון דליכא לאישתלומי מקרקע עולם משתלם כוליה נזק מבעל אבן והיינו דאמרי' לקמן שורואדם שדחפו לבור לענין ארבעה דברים אדם חייב ובכל ד' דברים קאמר דאי בשבת דידיהמאי למימרא אלא בכל ד' דברים קאמר דכיון דליכא לאישתלומי משור ובור משתלם מאדםמשלם וקמ"ל כר' נתן ואמרי' נמי לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב ובודאיכופר שלם קאמר דאי חצי כופר הא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כדאמרי' בפ' ד'וה' ואפי' כשתמצא לומר התם אפי' חצי כופר משום דכיון דמשלם האי חצי כופר והאי חציכופר כופר שלם הוא אבל חצי כופר ממש ודאי לא ועוד שאינו משלם כופר אלא בשהמית אבלבפלגא היזקא ודאי לא אלא ש"מ שאף הדוחף חייב בכל לר' נתן וכן כשנתקל באבןונשוף בקרקע בעל האבן מחייב בכולה נזקיה לר' נתן ולא תדקדק במה שאמרו בגמ' אנאתוראי בבירך אשכחתיה מאי דאית ליה לאשתלומי מהיאך וכו' משתלמנא מינך דאלמא אי לאומשום דאשכחתיה בביריה לא הוה משתלם מיניה דודאי אף על גב דליכא למימר הכי משתלםמיניה כיון דליכא לאשתלומי מהיאך אלא ה"ק לעולם פלגא היזקא עבד וכיון דאיכאלאישתלומי מהיאך לא משתלם מהאי אלא רביע דהוא פלגא נזקיה דידיה אבל היכא דליכאלאישתלומי מהאי אף על גב דפלגא היזקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר להשתלם ממנומשום דא"ל את קא גרמת לי וליכא בין לישנא קמא לבתרא כלום אלא בפירוש תשלומישור תם נחלקו דלא קא אמרי' מאי בינייהו והיינו נמי דאקשינן בפ"ק אי אליבא דר'נתן הא אמר אף על גב דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי והתם ליכא למימר אנא תוראיבבירך אשכחתיה וכן בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו לר' נתן משלם נ"ש אף על גבדהאי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד דהא תלמוד לרבנן לא משלם אלא ח"נ ואיכוליה היזק עבד נ"ש משלם ואפ"ה משתלם משור הדיוט נ"ש ואף על גבדליכא למימר כי האי טעמא דאמרי' בגמ' גבי בור אנא תוראי בבירך אשכחתיה וש"מדלאו דוקא קא אמרי' אלא כדפרישנא הרי למדת שאפי' נתקל באבן ונשוף בקרקע משלם בעלאבן נ"ש אף על גב דפלגא נזקא עבד דלא גרע משני שוורים שהזיקו שלא כדברי בעלהמאור ז"ל ועיקר קושייתו אינה קושיא שכיון שהכורה גרם לו להיות נתקל בבורפטור בעל הבור דאי בתר גרמא אזלת איהו לאו גורם הוא שהכורה הוא דוחף הראשון ואילאו כורה איהו לא עבד ולא מידי ואי בתר נזקא אזלת איהו לאו מזיק הוא שהרי נישוףבקרקע עולם ולפיכך פטור לגמרי וכל היכא דתנן פטור ליכא למימר מח"נ קאמרדה"ל למימר הכי וכל כה"ג לא משתמיט מלפרושה ובפ' המניח בלישנא בתראדר"א לא מתמר ליה נתקל באבן ונשוף בקרקע דקתני הטיח צלוחיתו באבן שהיא נשוףבאבן אבל בירושלמי אמרו בלשון הזה א"ר יוחנן המניח אבנו סכינו ומשאוברה"ר ובא אחר ונתקל בהם וצלוחיתו בידו בין שנתקל באבן ונחבט בקרקע בין שנחבטבקרקע חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחית גם זה ראיה שהדין בשניהם אחד הואומשלם נ"ש כר' נתן ומי שאינו מודה במה שפרשנו על כרחו יודה שהלכה כלישנא קמאדרבא דאמר האי כוליה היזקא עבד דסוגיין הכי ונמצא שדיננו דין אמת אבל יש להקשותלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו הא לחבטו פטור אמאי מי גרע ממניח אבןע"פ הבור דחשבינן ליה כשור שדחף וכי תימא פטור מח"נ קאמר הא לאו מלתאהיא חדא דקא קאמר אגובהה לא מחייב כלל כלל במשמע והיינו דקאמר נמי חבטו קרקע עולםהזיקתו דאלמא פטור לגמרי ועוד דהא אמינא לך דבכולי נזק הוא חייב כיון דליכאלאישתלומי מקרקע עולם וזו הקושיא צריכה לפנים אלא שיש לומר דלא דמי דבשלמא אבנוסכינו ומשאו שנתקל בהם הם שדחפוהו בקרקע עולם ודינם כשור שדחף דהיכא דליכאלאישתלומי מבור משתלם משור לכ"ע אבל בור אף על פי שהוא גרם לו שהרי חפר שםומ"מ לא נתקל בגוף מעשיו אלא העפר שנסתלק משם הוא הגורם וכן הא דאמרי' לעילדעבד גובהה ברה"ר לרב אגובהה לא מחייב הכי פירושא כגון שהיה ברה"רגבשושית שוה מכל צדדין והוא חפר מצד אחד שהעולה מצד האחר השוה לרה"ר נופלונחבט בקרקע עולם ומש"ה פטור לרב שסילק העפר שסלק משם הוא הגורם ולא הוא דחפואלא הוא שנדחף מעצמו מפני שלא מצא שם עפר כך פי' ה"ר אברהם בר דוד ז"לואני אומר שלא חייבו הדוחף אלא בממונו כגון אבנו שלא הפקירה שהוא חייב על הדחיפהכשור אבל בור שהפקירו אינו חייב על הדחיפה כיון שלא הוזק אלא בקרקע עולם ולאחייבתו תורה אלא בהבלא דכתיב ונפל עד שיפול דרך נפילה ובבור ברשותו הא מודה רבומ"ש בנתקל באבן ונשוף בקרקע דלרבנן חייב בעל האבן בנ"ש דברי רבינו שלמהז"ל הם אלא שיש להשיב אי הכי קא סברי רבנן שור כולי היזקא עבד ומש"המשלם נ"ש וכיון שכן מנא לן דאמרי רבנן היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלםמהאי דלמא לעולם אימא לך היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ושור ושור פסוליהמוקדשין משלם נ"ש וטעמייהו דרבנן התם משום דשור כולי היזקא עבד וכי תימאתיתי מתם הא לא שמעינן להו לרבנן בתם משלם ח"נ ובור פטור אכתי ליכא למיפשטדסברי רבנן אף על גב דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי בשור ושור שנגחו דהתםטעמייהו דרבנן משום דבור לא עבד ולא מידי ולא חייבה תורה בור בענין זה דהא תלמודבמועד משלם השור נ"ש ובור פטור אלמא שור כולי היזקא עבד ובור לא עבד ולא מידיאבל בשני שוורים שהזיקו כיון דליכא לאישתלומי מהאי דלמא משתלם מהאי והיכי פשיטאלהו נמי מלתא עד דמקשי נמי בפ"ק אילימא אליבא דרבנן פשיטא אדרבה מדר' נתןנשמע לרבנן בשנים שהזיקו לפיכך אמרו מקצת מפרשים בעל השור משלם מחצה ובעל הבורפטור ועל כרחך פלגא היזקא עבד ואפ"ה לא אמרי' כיון דליכא לאישתלומי מבעל הבורמשום דבתר דחיפה אזלינן משלם מן השור נ"ש וא"ת מנא לך ממלתייהו דרבנןשבעל השור אינו משלם אלא מחצה דלמא משלם נ"ש תשובתך דא"כ הוה להו לרבנןלמימר בעל השור משלם נ"ש ללמדך דכוליה היזקא עבד דהיינו דכוותייהו מדקאמר בעלהשור חייב סתם ש"מ חייב מחצה ועוד שאם חלקו ר' נתן ורבנן בתשלומי השור היה כלאחד מפרש במה ישלם ומברר דבריו מדלא פירשו ש"מ כתשלומי השור לר' נתן כך משלםלרבנן:

 

 

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ג סימן ד

ד ה [דף כח ע"א] מתני' נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים. [דף כחע"ב] מוקי לה רב בנטנפו כליו במים ובדלא אפקרינהו. וליכא לאוקימנא בדאפקרינהודאם כן על היזק כלים פטור דהוי בור. ועל היזק גופו פטור דרב סבר בור שחייבה עליותור' להבלו ולא לחבטו וקרקע עולם הזיקתו. הלכך לא מצי מוקי לה אלא בדלא אפקרינהודהוי ממונו וחייב בהיזק כלים. ושמואל מוקי לה בהיזק הגוף דכיון שהוזק במקום נפילתהמים אף על גב שקרקע עולם הזיקתו חייב דשמואל לטעמיה דאית ליה בור שחייבה תורהלהבלו וכל שכן לחבטו. ובהיזק כלים ליכא לאוקמה דשמואל סבר בין אפקרינהו בין לאאפקרינהו הוי בור. והלכתא כשמואל בדיני:

אמר רבי אלעזר לא תימא נתקל באבן ונישוף באבן הוא דחייב אבל נתקלבקרקע ונישוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב. כמאן כר' נתן דאמרכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. וכן הלכתא. אבל נתקל באבן ונשוף בקרקעפטור אפילו לשמואל. דעד כאן לא מחייב שמואל אלא כשנחבט בקרקע כריית בורו כדאמרינןלקמן (דף נג א) דמודה שמואל אם נתקל בבור ונפל לאחור הבור דפטור. ומתני' איירישהוזק במקום שפיכת המים* [דף כט ע"א] רבי יהודה אומר במתכוין חייבשלא במתכוין פטור. אביי מפרש מתני' דבתרתי פליגי. בשעת נפילה בנתקל פושע. ולאחרנפילה במפקיר נזקיו. וכתב רב אלפס ז"ל דהני תרתי דפליגי ביה מחד טעמא נינהו.דהא דפטר רבי יהודה במפקיר נזקיו רבי יהודה לטעמיה דאית ליה נתקל אונס הוא והוהליה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס** אבל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעהמודה דחייב. ואביי סבר כרבי יוחנן. ור"י פירש דפליגי במפקיר נזקיו אחר נפילתפשיעה ואף בזה פוטר רבי יהודה. וכל הסוגיא מוכח כפירושו. מיהו לענין פסק הלכה איןנפקותא בחילוק הפי' דאע"ג דלאביי דהוא בתראה סבר רבי יהודה דמפקיר נזקיו לאחרפשיעה פטור לית הלכתא בהא כרבי יהודה. דהוי מחלוקת ואחר כך סתם לקמן בפ' הפרה (דףמט ב) החופר בור ברה"ר חייב ורבי יוחנן נמי סבר לה הכי:

 

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ה סימן ז

[דף נ ע"ב] גמ' אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו דחבטוקרקע עולם הזיקתו. הלכך מודה רב בבור ברשותו דבחבטה דידיה הוא. ושמואל אמר להבלווכ"ש לחבטו. ואיכא בינייהו אם עשה תל ברה"ר גבוה עשרה ועלה שור עליוונפל לארץ ומת. לרב פטור. לשמואל חייב בעל התקלה הכל אליבא דרבי נתן דאמר כי ליכאלאישתלומי מהאי משתלם מהאי. כיון שעשה כל התקלה אף על פי שלא עשה (כל) ההיזק כי האדאמר רבא לקמן הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת רבנןורבי נתן. ולא דמי להא דאמר שמואל לקמן נתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור. דהתם גםמקול הכרייה נבעת ולא עשה בעל הבור אלא חצי תקלה הלכך פטור לגמרי. ולא מחייב אלאכשעשה כל הנזק אף על פי שלא עשה התקלה כגון שור תם שרדף אחר חבירו ודחפו לבור. אועשה כל התקלה אף על פי שלא עשה הנזק כגון גובה. אבל עשה חצי התקלה ולא עשה כלום מןהנזק פטור. וכתב רב אלפס ז"ל דהלכתא כוותיה דרב דתני בר חנינא לסיועיה (לקמןדף נג א) ואיכא מ"ד הלכתא כשמואל דהלכתא כותייה בדיני. ורב נחמן דמוקימתניתין באגנדר גנדורי סבר כשמואל. ורב חסדא ורבה ורב יוסף מתרצי בברייתא דבור ביןמלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב. הלכך הדבר שקול וספק לנו כמאן הלכתא. ורב אלפסז"ל (לא) הביא הא דאותיב רבא לרב נחמן מהיו פחותין מעשרה ושני לה רב נחמןרישא חבט בפחות מעשרה ולא הביא המסקנא דהא דמותיב גמ' ממעקה והוצרך לחזור בו ולומרדאין חבט בפחות מעשרה. זה נוטה לפי סברתו שפסק כרב. ומיהו תימה הוא שלא הביאהמסקנא. והראב"ד ז"ל דחק ומיישב דברי רב אלפס ז"ל ולא נראה לידבריו:

 

 

שיעורים נוספים