טעמי המצוות | 08

הרב לביא אנגלמן

כיבוד אב ואם

"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול".

אנחנו נמצאים בעיסוק בטעמי המצוות. אחת המצוות החשובות שבתורה, בעשרת הדיברות, היא "כבד את אביך ואת אימך". מה טעם המצווה הזו, מהותה והתוכן שלה?

לגבינו חסד לאומים הוא חטאת- חסד שבא מהמקום שבו העמים עושים אותו, המקום האנושי והחברתי הוא בסופו של דבר חטאת לגבנו, הוא החטאת המוסר האמיתי שלנו

למה לכבד הורים?

אפשר להבין אותה בצורה אנושית ופשוטה. האמת היא, שכל אדם יודע שצריך להכיר טובה להוריו. עצם הקיום שלי בא מההורים שלי- הם הביאו אותי לעולם, דאגו לי, החזיקו אותי כל השנים, פרנסו אותי ודאגו לכל הטובות שלי, ולכן אני מכיר להם טובה. זו מידה אנושית מאוד חשובה. אבל מודגש בכמה ספרים, והרב קוק מאריך בזה- ש"נדיבי עמים נאספו – עם א-לוהי אברהם". יש נדיבות של העמים, ויש את הנדיבות והמוסר של ישרא-ל, עם א-לוהי אברהם, שבא ממקום אחר. לגבינו חסד לאומים הוא חטאת- חסד שבא מהמקום שבו העמים עושים אותו, המקום האנושי והחברתי הוא בסופו של דבר חטאת לגבנו, הוא החטאת המוסר האמיתי שלנו. המוסר שלנו בא ממקום של עצם הטוב- הנוכחות הא-לוקית בעולם, וממילא גם החסד שלנו בא ממקום אחר- מצוות 'ביקור חולים' באה ממקום אחר, 'לווית המת' באה ממקום אחר, וגם מצוות 'כיבוד הורים' באה ממקום אחר.

כיבוד ההורים שעליו אנחנו מדברים הוא ההכרה העמוקה שבאמת אני חלק מנצח א-לוקי בעולם. הבן- 'ברא כרעא דאבוה'- הבן הוא רגל של אביו, וכך גם הבת. כמו כן, כותב המהר"ל מפראג: בן זה מלשון בניין האבא. הדברים הגנוזים באב הולכים ונבנים דרך הבן. גם הבת היא בניין, ולכן האות ת' במילה בת היא דגושה, כי היא בולעת בתוכה את האות 'נ'. כמו שאנחנו רואים בשפות השמיות שקוראים לזה 'בנת', ולכן בלשון רבים זה בנות ולא בותות. הבן והבת בונים את מה שיש באב, ויש הכרה של הבן והבת שאנחנו לא באים ממרחב ריק, אלא מהמציאות והנוכחות הא-לוקית. מכיוון שאנחנו באים מהנוכחות הא-לוקית אנחנו חלק מנצח.

חיבור אל סדר הדורות

איך אני נפגש עם הנוכחות הא-לוקית? במה שאני מתחבר אל סדר הדורות

איך אני נפגש עם הנוכחות הא-לוקית? במה שאני מתחבר אל סדר הדורות. כשאני מבין שאני חושף את מה שגנוז באבי ואמי, והם חושפים את מה שגנוז בהוריהם, אני רואה שאני חלק ממרחב א-לוקי שלם שפרוש על פני ההיסטוריה כולה. היחס שלי עם האבא והאמא זה היחס שלי עם הנצח. זה מה שמובא בגמרא שכשראה תנא את אימו מגיעה הוא נעמד בפניה-"איקו מקמיה שכינתא דאתיא". הוא הרגיש שהיא השכינה, למה? כי הקב"השוכן בכלל ישראל. המפגש עם ההורים זה היחס הכי ראשוני עם המושג 'אומה'.

בעצם, ההורים שלי הם הדבר שקושר אותי אל הדורות אחורה, וממילא גם אל הדורות קדימה. הרב קוק מאריך מאוד בכך שפריה ורביה תכליתה להבין שהשלימות תגיע במשך הדורות, בכך שיתרבו עובדי ד' ויוסיפו עוד את הטוב בעולם. ממילא ההורים שלי, שהולידו אותי, הם בעצם הולידו אותי מתוך הכרה בערך הנצח הא-לוקי. זו הסיבה שאדם בעל אמונה הוא אדם שיולד. אדם שהוא לא בעל אמונה לא יולד כי הוא חי לעצמו את העולם החומרי הפרטי שלו. עצם ההיפתחות שלי אל הוריי היא ההיפתחות שלי אל הנצח- זה נקרא כיבוד הורים.

מהו ה'כבוד' שנותנים להורים?

כבוד פירושו: פינוי מקום, סידור מערכת חיי להיפתח אל הדבר שבא לקרון אליי, להשפיע עליי, לחול בתוכי

מה זה כבוד? אנחנו משתמשים בביטוי "כבוד זה לא דבר שמקבלים, זה דבר שנותנים". אבל האמת היא הפוכה לגמרי: באמת כבוד זה לא דבר שנותנים, כבוד זה דבר שמקבלים. איך מקבלים כבוד? בזה שנותנים כבוד. "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". אתה רוצה להיות בעל כבוד? תכבד את האחר. לא במובן שאני מכבד אותך כדי שאתה עכשיו תכבד אותי, אלא בעצם מה שאני מכבד אותך אני מקבל כבוד. למה? כבוד פירושו: פינוי מקום- סידור מערכת חיי להיפתח אל הדבר שבא לקרון אליי, להשפיע עליי, לחול בתוכי. לדוגמה: ניקוי הבית לכבוד אורח חשוב שמגיע נקרא כיבוד הבית. בעצם, אני מארגן את הבית שלי בשביל שכשהאורח יבוא אני אוכל לקלוט אותו בצורה הכי שלמה וראויה לכבודו ומעלתו. אותו הדבר ב'כבוד ספר תורה'- כשאני קם לכבוד ספר תורה ואני מנשק אותו זה לא כדי לנפח לספר התורה את תחושת הכבוד העצמי. אותו דבר גם כיבוד הורים, כיבוד הורים לא בא בשביל שלהם יהיה טוב.

כשאני מכבד הורים זה אומר לי- תיפתח אל כבוד הוריך, תיפתח אל היכולת שלהם לשכון בך, לחול בך.

כדי להסביר את הדבר הזה, שמעתי סיפור פעם מהרב יעקבסון: פעם אחת בא אליו אבא שלא הסתדר עם הבן שלו- הבן שלו רב איתו והתחצף אליו. אמר לו הרב יעקבסון: מה הבעיה? הוא אמר: אני לא רוצה שיכשל ב'כיבוד הורים'. אמר לו הרב יעקבסון: אם כל כך מפריע לך שהוא נכשל בזה, הרי 'אב שמחל על כבודו כבוד מחול'- תמחול על כבודך. כנראה שאצלך ההבנה של כיבוד הורים זה שאני במרכז ושיכבדו אותי, אבל באמת כיבוד הורים לא נועד בשביל ההורים אלא בשביל הילד. בן שמכבד את הוריו נפתח אל הוריו- הוא נפתח ונותן להם מקום לחול בתוכו. כשאני מכבד הורים זה אומר לי- תיפתח אל כבוד הוריך, תיפתח אל היכולת שלהם לשכון בך, לחול בך.

החלות של ההורים בנו היא קודם כל החלות הפרטית שלהם- מצד היותם שורש חיינו, ומצד היותם משך הדורות. לכן אומר המדרש- כל המכבד את הוריו מעלה עליו אני עליהם כאילו דרתי ביניהם. כשאני נפתח אל הוריי הקב"ה שוכן. הוריי הם שלשלת הנצח שלי, הם מחברים אותי אל האין סוף האלוקי, ולכן היחס אל ההורים נגזר ישירות מהיחס אל הא-לוקים. אדם שיש לו יחס בריא עם הוריו הוא אדם עם דביקות מהשם, ואדם שמנותק מהוריו הוא אדם שחי את מקומו הצר והחומרי והמוקטן, וממילא היחס שלו עם השם הוא יחס מאוד חלקי וחסר. הנקודה המאוד משמעותית הזו באה ומבררת לנו שכיבוד הורים זה לא רק מוסר אנושי וחברתיות, אלא היפתחות אל הקב"ה.

כיבוד הורים - להיפתח למרחב

כל מה שיש לי זה מכוח הוריי, מכוח סבי וסבתי, מכוח סבא רבא, מכוח כל משך הדורות ועם ישראל, ומכוח הקב"ה שהוא אבינו מלכנו, קדמונו של עולם.

אדם שקשור אל הוריו הוא אדם שיכול להיפתח אל הורו- אביו העליון, אבינו מלכנו. הקב"ה שוכן בכל הדורות מאבא לבן ומאבא לבן. בזה אני נהיה "ברא כרעא דאבוה", אני בעצם רגל. 'רגל' זה גם תיאור של איבר בגוף, אבל זה גם 'לאור' ו'בגלל', כמו בפסוק "לרגל המלאכה". כשאני רגל הוריי, אני בעצם בא ואומר – אני בגלל הוריי, אני מכיר שמציאותי היא מכוח ההורים שלי. כל מה שיש לי זה מכוח הוריי, מכוח סבי וסבתי, מכוח סבא רבא, מכוח כל משך הדורות ועם ישראל, ומכוח הקב"ה שהוא אבינו מלכנו, קדמונו של עולם.

שנזכה בעז"ה להיפתח אל המרחבים העמוקים שיש בכיבוד הורים- בכל מעשה קטן, בכל פעולה של התייחסות וכבוד אל הוריי, בהקשבה אליהם גם אם דבריהם לא מוצאים חן בעינינו, בנתינת מקום ובדאגה, וכמו שהגמרא אומרת – מלבישו, מאכילו משקהו, לא סותר את דבריו, לא יושב במקומו, בזה אנחנו נפתחים אל המדרגה של משך דורות עם ישראל.

שיעורים נוספים