דברו על לב ירושלים | אגדות החורבן | הקדמה ראשונה

הרב דוד טורנר

מובאות מתוך הספר בנושא אגדות החורבן במשנת המהר"ל

לאור המצב, בימי בין המצרים הללו נעלה חלקים מתוך ספרו של הרב "דברו על לב ירושלים" שעוסקים באגדות החורבן.

שער ראשון

אשרי אדם מפחד תמיד

הקדמה ראשונה

[ציטוט דברי המהר"ל מופיע בנספח א' בסוף הדברים]

הפחד –היזהרות מהיתקלויות

אגדות החורבן במסכת גיטין נפתחות בדברי רבי יוחנן, התולה את סיבת החורבן בפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח יד).דור החורבן הקשה את לבו ולפיכך החורבן התרחש דרך שלושת המאורעות אשר קרו בירושלים,בטור מלכא ובביתר.

בקריאה ראשונית של הגמרא אפשר להבין כי רבי יוחנן מציין את הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' כדי להסביר כי החורבן התרחש מפאת מעשיהם של אנשים פזיזים וחסרי תשומת לב. כאשר אנשים מפחדים הם מתנהגים בזהירות הנדרשת ונמנעים מטעויות קטנוניות: אילו השליח של בעל הסעודה היה זהיר הוא היה מזמין את האדם הנכון לסעודה וחורבן הבית היה נמנע; אילו אנשי טור מלכא וביתר היו מבינים שאין צורך להתגרות ברומאים על עניינים זוטרים, אזי הם היו מתחשבים במצב הרגיש ונוקטים צעדים דיפלומטיים ראויים יותר.

הסבר זה עלול לעורר תסכול רב, הרי החורבן ובעקבותיו הגלות האחרונה היו יכולים להימנע בקלות רבה! האם אפשר להעלות על הדעת כי החורבן התרחש בגלל טעויות מקריות ואסטרטגיה לא נכונה?! דברים אלו עומדים בניגוד להבנה הפשוטה והרווחת כי החורבן התרחש בעקבות שברים רוחניים שהתרחשו בעם ישראל, "מפני חטאינו גלינו מארצנו".

הפחד –מענייני עולם הזה או בדברי תורה?

המהר"ל פותח את דבריו בקושיית התוספות: "ובתוספות קשיא (ד"ה אשרי) בפרק הרואה (ברכות ס א) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב 'פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים' (ישעיהו לג יד). ופריך מקרא דהכא" – ומקשה עליו התוספות מהפסוק אצלנו בגיטין,'אשרי אדם מפחד תמיד'. "ומוקי ליה ההוא" –הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' –"בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות".

הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' מדריך את האדם לתת מקום לתודעת הפחד כדבר חיובי. לעומת זאת הגמרא במסכת ברכות מציגה סתירה בין פסוק זה ובין הפסוק 'פחדו בציון חטאים', המציין בהבנה פשוטה כי הפחד שלילי. הגמרא בברכות מיישבת כי הפסוק 'פחדו בציון חטאים' מתייחס לפחד מענייני העולם הזה,ואילו הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' מתייחס ליראה ופחד כלפי העולם הרוחני, ל'דברי תורה'. אם כן, שואל התוספות, מדוע מיישם רבי יוחנן את הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד',העוסק בדברי תורה, על המאורעות השונים בזמן החורבן, הנוגעים לעולם המעשי ולצדדיו האסטרטגיים? לכאורה, כלפי מאורעות אלו העמדה הראויה היא הפסוק 'פחדו בציון חטאים', המבקר את הפחד.

הפחד מאיומים בעולם המעשה

בתחילה יש להבין את פירוש הפסוק 'פחדו בציון חטאים': "כימה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד". הפסוק אינו מציין עמדה שיפוטית שלילית כלפי פחדו של האדם; התנהגות הפחד אינה חטא. אלא הפחד הוא סימפטום ('סימן') שהאדם עומד במציאות לא יציבה וחסרה. 'פחדו בציון' מדוע? כי קיימים 'חטאים' – חסרונות.

מנגנון הפחד קיים בנו משחר ילדותנו. פעוט המגיע בפעם הראשונה למקום חדש, כגון סביבה לא מוכרת או אירוע המוני, עלול להביע סימני חרדה מפאת הסביבה החדשה. מבחינתו מציאות זו היא מציאות מעורערת ולא יציבה, ואין ברשותו הכלים להתמודד עמה. כך כל פחד הקיים באדם ממחיש ומשקף עמידה במציאות חסרת יציבות, שהוא חסר ידע וכלים נפשיים־מעשיים להכיל אותה.

המילה'חטאים' אין משמעותה אנשים פושעים, אלא אנשים שנמצאים במצב לא שלם. בכמה מקומות מצינו כי חטא אינו מתייחס בהכרח למעשה שלילי שהאדם עושה בפועל, אלא משמעותו חיסרון. לדוגמה, בדברי יעקב ללבן "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה" (בראשית לא לט) מפרש רש"י כי 'אחטנה' היא מלשון חיסרון כפי שמצינו בפסוק "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז). גם בפסוק "וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מלכים א א כא) מפרש רש"י "'חטאים' – חסרים ומנועין מן הגדולה".

לאחר שהאדם מכיר בפחדיו אין הוא צריך להתעלם מהם. יש להבין כי הפחד הוא אינסטינקט בריא. כאשר מופעל מנגנון הפחד נחשף כי האדם נמצא במצב לא שלם. הפחד משמש כתמרור אזהרה האמור לשקף לאדם כי אין הוא נמצא בסביבתו השגרתית והטבעית. לכן אסור לאדם המפחד להתעלם מתחושה זו, עליו לדעת כי זהו מנגנון בריא המיידע כי אי אפשר עדיין לנוח על זרי הדפנה. האדם צריך לתת ביטוי לפחד, לחיות בערנות גבוהה בשל היותו במצב לא יציב, ולכלכל את צעדיו בזהירות בעקבות תחושה זו. הפחד נועד לשעות חירום, להזהיר ולעורר את הצורך בהצבת הבקרה השכלית מחדש, היודעת לפתח מיומנויות חדשות הנדרשות למצב המתחדש[1].

לאור דברים אלו מתברר כי אין סתירה בין הפסוקים כלל. הפסוק 'פחדו בציון חטאים' מציין כי סיבת הפחד היא עמידת האדם במציאות רעועה ולא יציבה, ואילו הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' מציין את אופן ההתנהגות הראויה בעתות אלו. ובלשון המהר"ל: "ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאי לא חטאו – לא חרב הבית,ובשביל החטא" – המצוין בפסוק 'פחדו בציון חטאים', כלומר החיסרון –"יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא" –'אשרי אדם מפחד תמיד'.

הפחד בדברי תורה

אם כן, הסיבה כי הגמרא במסכת ברכות נקטה שיש סתירה בין הפסוקים היא דיוק בלשון הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד'. מלשון הפסוק משמע כי הפחד אינו רק מענה למצב מסובך ודיעבדי, אלא מנגנון אידיאלי ולכתחילאי. והא כיצד אפשר לומר 'אשרי' על התנהגות הבאה להתמודד עם חולשה[2]?

מתרצת הגמרא בברכות שפסוק זה נאמר בדברי תורה. בעולם הרוח המפגש עם קומה חדשה החורגת מהשגרה הידועה הוא רצוי ולכתחילאי – "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן' (תהלים פד ח)" (ברכות סד א). יתרה מזו,שיטת ההתקדמות בלימוד תורה היא דווקא על ידי הרגשת חוסר היציבות והחיסרון ביחס למדרגת החיים האדירה והגדולה יותר המיועדת לעוסקים בתורה, העומדת אחר כתלנו[3].בסיטואציה זו תחושת חוסר היציבות היא־היא נוסחת ההתגדלות, היא הקובעת באדם את החפץ לחשוף אופקים חדשים וגילויי חיים גדולים יותר. זהו פחד אידיאלי, המעיד על הבנת האדם ששלמות הרוח אינה נמצאת בהגדרות המוכרות, אלא שלמותה היא בקרבת אלקים, באין סוף. לכן ביחס אליה האדם נמצא בחיסרון מתמיד.

זוהי מציאות של 'אשרי'[4].כאן מנגנון הפחד הוא בריא, מבורך ומגדיל את סדרי חייו של האדם על ידי הצבת שאיפת ההתקדמות הבלתי פוסקת – 'תמיד'. אדרבה, אדם החש ביחס לתורה תחושת שלמות ושובע,ואינו מעורר בקרבו את מנגנון הפחד, הוא 'מקשה לבו' מלהיפתח בפני אופקים חדשים. גם אם הוא ילמד תורה, לימודו יהיה מקובע וכאיסוף ידיעות בעלמא[5].

רבי יוחנן מציין פסוק זה ביחס לאגדות החורבן מפני שבסופו של דבר אנו למדים ממנו כי מנגנון הפחד הוא מנגנון חיובי, בעזרתו האדם מתקדם. ודאי כי במילי דעלמא הפחד הוא שיקוף למצב מסובך, לא שלם ודיעבדי, אך לאחר שהאדם נקלע למצב זה עליו לתת לו את המענה האמתי ולהתמודד עמו באופן הנכון והמגדל[6].

הפחד –חיסרון רוחני

התבוננות עמוקה יותר בפחד תסביר כיצד הפחד עצמו, אף מאיומים מעשיים, יכול להניב תוצאות חיוביות. ישנם מצבים מסוימים שהפחד מביא את האדם לבסוף למצב חדש ומעולה יותר. אז אפשר לומר 'אשרי' על הפחד, אף שאינו נובע ישירות מדברי תורה. 'אשרי' האדם שהפיק תועלת מרובה מהתייחסותו הראויה לפחד ולשורשו.

כפי שהוסבר, פחד מתעורר בעקבות מפגש עם מציאות לא יציבה. אולם יש לדעת כי לפעמים הסיבה האמתית לפחד, לתחושת חוסר היציבות,היא חיסרון פנימי, מהותי ועמוק הקיים באדם עצמו. עצם העובדה כי מתעוררת תחושת איום ופחד אל מול המציאות החיצונית חסרת היציבות היא סימן לקיומו של גורם מהותי ופנימי יותר, המעורר תחושה זו בעתים מסוימות, כאשר עולמו הנפשי־רוחני של האדם רעוע מבפנים. החיסרון הפנימי גורם לכך שאף במישור הגלוי המעשי האדם משדר חולשה וגורם לאיומים חיצוניים לשלוט עליו, "אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר 'נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ' (תהלים מט יג)" (סנהדרין לח ב). פחדו של האדם אז מפּגעים מעשיים הוא רק שיקוף לריקבון הפנימי שמצוי בו.

במצב זה אדם המתמודד רק עם התופעות והסימפטומים החיצוניים של הפחד, על ידי פתרונות חיצוניים ונקודתיים, אינו נותן מענה אמתי לפחד. אם הוא בורח מקול עלה נידף ודרך ההתמודדות היא קיצוץ כל עלי האילן– הוא באמת רק בורח מעצמו. על האדם להבין כי סיבת הפחד היא 'חטאה את', חיסרון רוחני הקיים בו והעובדה כי הוא אינו נמצא במקומו הרוחני האמתי.

לאור דברים אלו מובן כי הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' תובע להתחקות אחר השורש היסודי והחיסרון היסודי המציפים את תחושת הפחד. זוהי הסיבה כי הגמרא בגיטין מביאה את הפסוק המתייחס לדברי תורה אף על פי שהיא עוסקת בהתמודדות עם חששות מעשיים. מי שמתמודד באופן עמוק עם הפחד נכון לומר עליו שגם כאשר הוא עוסק במילי דעלמא הוא מתייחס אליהם כמילי דשמיא, כ'דברי תורה'.במצב זה הוא מתבונן על מילי דעלמא דרך המבט העמוק הפנימי שבוחן את מה שמסתתר מאחוריהם, ולכן הוא מסוגל מתוך אותה עמדת סכנה ומשבר להצמיח פתרונות קבועים ונצחיים[7].

התבוננות עמוקה זו מבוארת בדברי המהר"ל: "ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים" – זהו החיסרון היסודי, העמוק יותר; הם לא היו שלמים וממילא גם המציאות לא היתה בשלמותה –"והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחד" – התבוננות עמוקה זו על הפחד שייכת לצדיקים. ממה היה עליהם לפחד? –"מחטא הדור" – מהחיסרון המהותי הקיים במציאות. זוהי ההכוונה של הפחד האמתי, התבוננות בסיבה העמוקה של החיסרון ולא הימנעות מטעויות קטנוניות.

"כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד', דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד". כל פחד, ולא רק פחד מהתעסקות בדברי תורה, אמור לעורר באדם את הצורך לזהות את הנקודה העמוקה הזוקקת השלמה – השתלמות. יש לזהות את הריקבון המוסרי, את חטא הדור, שגרם ברובד החיצוני לסימפטומים השונים, הממחישים את תחושת הערעור והאיום הבאה לאדם שלא במקומו הנכון. מכאן יוצאת דרישתו של רבי יוחנן.

המסר היסודי של הפתיחה לאגדות החורבן אינו להשליך את כל יהבנו על פתרונות נקודתיים לתופעות חיצוניות, אלא אדרבה להתמקד בסיבה היסודית שמעוררת את כל חוסר היציבות.

דברי המהר"ל הללו על הפחד משמשים כאבן יסוד לשיטתו בביאור אגדות החורבן. מכאן עלינו להבין כיצד התעלמות מעובדה זו והתחמקות ממנה, תוך כדי תליית סיבת החורבן בטעות מזערית של השליח או בהתנהגותם שלחכמים וכדומה, גורמת להתעסקות בסימפטומים בלבד[8].התעסקות זו גורמת למציאות להמשיך בהתנהלותה המסובכת. הפחד ימשיך להתגלות בווריאציות שונות ובסגנונות שונים, והריקבון ימשיך להרוס כל חלקה טובה הקיימת במציאות ובאומה הישראלית. בהמשך נבין יותר לעומק את ביקורתו של רבי יוחנן כלפי ההתמודדות החיצונית עם הפחד וניפגש עם דרך ההתמודדות הנכונה, האמתית והעמוקה הנובעת מהבנת מהות הפחד.


נספח א' - ציטוט דברי המהר"ל


אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד [וּמַקְשֶׁה לִבּוֹיִפּוֹל בְּרָעָה]" (משלי כח יד),אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים. אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא. אשקא דריספק חריב ביתר. אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עביד סעודתא, אמר ליה לשמעיה, זיל אייתי לי קמצא. אזיל אייתיה לי בר קמצא. אתא, אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאיבעית הכי, קום פוק. אמר ליה, הואיל ואתאי – שביקין, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה, לא. [אמר ליה] יהבינא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה, לא. [אמרליה] יהבינא לך דמי כולה סעודתך, אמר ליה, לא. נקטיה ואפקיה. אמר, הואיל והוי יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל, אמרליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמר ליה, מי יימר. אמר ליה, שדר להו קורבנא, חזית אימקרבין ליה. אזיל, שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומי בניב שפתים.ואמרי לה, בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא. סברי רבנן לאקרובי משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה דלא ליזל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו,ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו. שדר עלווייה לנירון קיסר, כי אתא שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב – אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים – אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא, פסוק לי פסוקיך. אמר ליה "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" וגו' (יחזקאל כה יד). אמר, הקב"ה בעי להחריב ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא, ערק ואזל ואגייר, ונפק מיניה רבי מאיר, עד כאן.
ובתוספות קשיא (ד"ה אשרי) בפרק הרואה (ברכות ס א) אמר חזייה לההוא גברא דהוה מפחד, קאמר חטאה את, דכתיב "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיהו לג יד). ופריך מקרא דהכא, ומוקי ליה ההוא בדברי תורה כתיב, שדואג שישכח תלמודו וחוזר על משנתו תמיד. ותרצו התוספות כמו שמבואר בתוספות. ותימא, דאכתי קשה, דהוה ליה לאוקמא התם (ברכות ס א) קרא בהאי גוונא שלא יבטח ברוב טובתו ושלימותו לבייש אדם. ולפיכך נראה דמעיקרא לא קשיא כלל, דהא בודאי באותה שעה חוטאים היו, דאילא חטאו – לא חרב הבית, ובשביל החטא יש לו לפחד שמא יבוא עונש עליו, וכדכתיב קרא. וכך פירושו, מאי דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד', והתם בודאי קרא איירי בדברי תורה,ואייתי כאן ראיה כי כשם שיש לו לפחד מדברי תורה שלא ישכח אותם, כך יש לו לפחד מחטא הדור כאשר יראה שהם חוטאים, אז ידאג שלא יבוא פורעניות, ואין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה.
ואין להקשות מה ענין שיש לו לדאוג מן החטא אל דבר זה שלא ישכח דברי תורה, דמייתי ראיה מיניה. דשפיר מייתי ראיה, כי טעם אחד לשניהם. כי מה שאמר לההוא גברא 'חטאה את', טעמא דמלתא שכל המפחד סימן שהוא בעל חטא ובעל חסרון, ואינו שלם מפני החטא, ולכך הוא מפחד. כי הדבר שהוא שלם מפני שלימותו אינו מוכן להפסד, לכך אין מפחד רק מי שאינו שלם, והוא מוכן להפסד, הוא מפחד. ולפיכך כאשר ראה לאותו אדם שהיה מפחד, אמר לו'חטאה את', כי החוטא אינו שלם, והוא בעל חסרון, ומוכן להפסד, ולכך מפחד. אבל השלם אינו מוכן להפסד, ולפיכך אינו מפחד. ופריך התם מקרא ד'אשרי אדם מפחד תמיד', ומוקי ליה בדברי תורה. כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית,שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה (טו א) שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד' בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד. ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא 'אשרי'כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל. ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד, שהרי קרא בתורה איירי, וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד. ולפיכך באותו זמן שלא היו שלימים, והיו חוטאים, היה להם לצדיקים אשר בדור לפחוד מחטא הדור. כלל הדבר, דמייתי ראיה שיש לפחוד מחטא הדור מדכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד', דמיירי בדברי תורה שראוי לו לפחד, והכי נמי בשביל חטא הדור יש לו לפחד.

[1] כך לדוגמה מי שמתהלך בחושך כדרך שהוא מתהלך ביום מתנהג בטיפשות, וסופו ליפול בבורות ופחתים שהוא מתעלם מקיומם. הקיצוניות השניה היא אדם המאבד את העשתונות בעקבות הפחד, והוא מתכחש עוד יותר לשכלו. זהו 'פחד נפרז', הפועל את פעולתו בצורה לא נכונה, עליו הרב קוקזצ"ל מרחיב בעקבי הצאן במאמר "הפחד". לעומת זאת במינון הנכון הפחד אינו 'משתק', אדרבה הוא מעודד את האדם ליזום, להתחדש ולהתמודד.

[2]"ולא מוקמינן קרא בחוטא, שיש לו לפחד, דהא 'אשרי' כתיב, דמשמע דלא איירי בחוטא כלל".

[3] זוהי הסיבה שגדולי התורה נקראים תלמידי חכמים, הם נמצאים כל הזמן במצב של למידה והתפתחות אל עבר מדרגות גדולות יותר.

[4] דווקא פחד כזה קובע באדם יציבות פנימית גדולה יותר, כפשט לשון 'אשרי' ('אשרתא דדייני', תוקף).

[5]"כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית" – אצל המהר"ל כוונת המילה 'שכל', על פי רוב, היא למציאות הנבדלת מהרובד המוחשי, למהות הדברים, ואין כוונה לרובד הלוגי־הרציונלי (ראה חידושי אגדות למהר"ל א עמוד יט, ד"ה וזה כי האדם) –"שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע...שאין לאדם בתורה קנין בשלימות". וכן על המקובעות בלימוד תורה ראה אורות התשובה ה ה.

[6]"ומכל מקום מייתי ראיה מהך קרא" – הפסוק 'אשרי אדם מפחד תמיד' – "דיש לו לפחד כאשר הוא אינו שלם ויש כאן חטא, שאז יש לו לפחד על הפסד".

[7] במידה מסוימת אפשר כי כל פחד חיצוני פתרונו בהעצמת עולמו הפנימי של האדם. חוסר היציבות מפני מצבים חדשים בענייני העולם הזה יסודו בכך שהאדם מגדיר את זהותו על פי תנאי חייו החיצוניים,שבהתערערותם הוא מרגיש שכל אישיותו מאוימת. ככל שהאדם יעמיק את מהותו אל עבר מדרגה פנימית יותר הוא לא יירא מהתמורות החיצוניות. משל לילד שגדל בסביבה בריאה והוא בעל ביטחון עצמי, הרי שהוא לא יבכה כאשר הוריו ישאירו אותו בסביבה לא מוכרת. וראה בהרחבה בעין איה ברכות ט מו, קעה.

[8] על פי זה, בתיאור 'אקמצא ובר קמצא' אין הכוונה ל'סיבות פעוטות' ומקריות שגרמו לחורבן הבית, כפי שהצגנו בהסבר הראשוני בקריאת הגמרא. אלא כפי שיבאר המהר"ל בהמשך סיפורים אלו הם ביטויים למחלות יסודיות יותר המוסתרות מאחורי הקלעים של אותם מאורעות.

שיעורים נוספים