דברו על לב ירושלים | אגדות החורבן | הקדמה שנייה

הרב דוד טורנר

מובאות מתוך הספר בנושא אגדות החורבן במשנת המהר"ל

יישוב הארץ ובניינה

הקדמה שניה

[ציטוט דברי המהר"ל מופיע בנספח א' בסוף הדברים]

לפני שהמהר"ל מתעמק בביאור המפורט על אודות קמצא ובר קמצא וחורבן ירושלים הוא מקדים בירור כללי נוסף, המקיף את כל אגדות החורבן. הקדמה זו תסביר את היסודות העקרוניים, שהתמוטטו בחורבן בית שני, אשר התבטאו בירושלים, בטור מלכא ובביתר; שלוש ערים מרכזיות, המרכזות בתוכן שלושה ממדים שונים במרקם חייה הבריאים של האומה: השראת השכינה, ריבוי העם ויישוב הארץ.

המהר"ל מבאר כי בירושלים חיה מדרגת השראת השכינה, הצד האלקי; בטור מלכא הופיעה מדרגת ריבוי עם, הצד האנושי; וביתר מייצגת את מדרגת יישוב הארץ, הצד הלאומי[1], [2].

טור מלכא וביתר – ריבוי ואחדות

בהמשך הפרק (עמוד כה) קושר המהר"ל את שלוש הערים הללו לשלושה מושגים, הרומזים למושגים פנימיים ומכוונים אותנו להבנת התוכן המסתתר מאחורי אותם ממדי חיים. ביתר קשורה אל ה'ימין', טור מלכא אל ה'שמאל' וירושלים אל ה'אמצע', ה'לב':

אמנם יש לך לדעת עוד דברים גדולים מאד באלו שלשה מקומות; ירושלים, ביתר וטור מלכא. וזה כי ירושלים, אשר היא באמצע הארץ, דומה ללב אשר הוא באמצע הגוף. אמנם ביתר נגד הימין,כי כל אמצע יש לו ימין ושמאל. ולכך אי אפשר שלא יהיה כאן ימין ושמאל, אשר להם גם כן דברים מיוחדים. ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין. והיו נוטעים נטיעות בעת החופה, שכל נטיעה אשר אם כל רוחות באים – אין מזיזין ממקומה. אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי.

במציאותו המעשית של האדם היד המיומנת,על פי רוב, היא יד ימין. היא העושה את עיקר פעילותו של האדם, מבצעת את רוב המעשים. יד שמאל מסייעת לימין (ראה שבת צג ב). זוהי מערכת שנועדה לשרת את הימין ומסייעת בהוצאת המעשים אל הפועל. אולם אופי העשיה עמום ומפוזר; היא איננה ממוקדת – 'יד כהה' (מנחות לז א). הדיוק והגימור של המעשים נעשה באמצעות היד הימנית.

כך בעולם הרוחני קיימים שני זרמי חיים,הבאים לידי ביטוי ב'ימין' וב'שמאל': הימין מבטא את תכלית המציאות, והשמאל את הכלים שיאפשרו את השגת התכלית.

הימין דוחף את המציאות אל תכליתה,לגילוי כיצד המציאות כולה מבטאת אומר אחד, בו כל ביטויי החיים שייכים למגמת האחדות, לתכלית האחרונה שבה "יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (מלאכי יד ט)[3]. כפועל יוצא מתנועה היסטורית זו מתעוררים בנפש האדם געגועים להרמוניה ולעולם אחדותי.

הנטיה המדעית לחיפוש חוקיות ואחדות במציאות היא אחד הביטויים לגעגועים אלו. לדוגמה, ישנה הכרה ברורה וּודאית שיכול להיות קשר בין תופעות של נפילת בניין, תנועת כוכב לכת ונפילת תפוח מן העץ. כלומר,ישנו עיקרון אחדותי המלווה את התופעות, ולא תולים כל מקרה ומקרה בסיבה מקרית. באופן מפותח יותר, בקומה המוסרית, אנו מוצאים אצל האדם הפרטי נטיה ורצון לגבש אישיות אחת שדרכה הוא מביע את חייו; נטיה המתפתחת בהמשך לחיפוש אחר אידיאל שיחייה את האישיות.

לעומת זאת השמאל מבטא את הריבוי, את עושר גילויי החיים הרבים והסגנונות השונים הקיימים במציאות. התגוונות זו מוצאת את ביטויה אף בנפש האדם הפרטי החש בקרבו התרוצצות רבה המציפה בו דרישות רבות, מכיוון שהוא אינו מסתפק בביטוי חד־גוני של אישיותו. לעתים קרובות דרישות אלו עלולות להיות הפוכות זו מזו. פעמים האדם נוטה להדגיש צדדים שמחים ומשוחררים באישיותו, ולעומתן ישנם זמנים שבהם דווקא הצדדים הרציניים והקבועים דורשים את ביטויים. יש עתים שבהן האדם מחפש את מקומו בחברה והוא תורם את אישיותו לבניינה, ולעומתן ישנם זמנים שבהם הוא בונה את צדדיו האישיים דייקא.

התבוננות במציאות, הרוחנית והעולמית, מפגישה את האנושות עם שני הממדים הללו. אולם אם מודגש רק אחד מהם באופן רדיקלי, חד וקיצוני ללא הממד האחר,אזי מתעורר חיסרון. כאשר ה'שמאל' מופיע כשלעצמו, כל פרט ופרט דורש את ביטויו באופן אנרכיסטי על חשבון האחר, מכיוון שמתקיימת תחושת ניגוד בין הכוחות השונים. דבר זה יוצר מתח ומלחמה בין הפרטים הרבים, וכך המציאות עצמה חיה צורת חיים מטושטשת, חסרת חוט שדרה, והסתירות הפנימיות רבות בה.

גם ה'ימין' אינו יכול להתעלם מקיומו של ה'שמאל'. כפי שביארנו, הימין ביסודו מבטא אחדות. דא עקא, אם הוא יהיה מנותק מהשמאל ויעמוד בפני עצמו, אזי הוא יהפוך לאחידות מנוכרת, תלושה, מופשטת וחד־גונית החסרה עושר של חיים: "בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג טו)[4]. במצב זה האחידות חסרה את הבירור הגדול והעמוק כיצד האחדות היא כוללת כל. דבר ד' הוא כפטיש יפוצץ סלע המתחלק לשבעים ניצוצות[5] ומראה כיצד כל כוחות החיים מסוגלים להתאחד לאומר אחד ועשיר. לעומת זאת האחידות כשלעצמה מתנכרת ובָזָה לריבוי גוני המציאות ומתעלמת מקיומם.

בשורתה של ירושלים

בתפיסה אנושית, המתייחסת רק למציאות הגלויה, נראה כי יש סתירה בין שני זרמי חיים אלו. לעומתה מחדשת התפיסה הישראלית כי באופן אמתי האחד זוקק את הרבים, כדי להופיע באופן אמתי, רחב ועשיר יותר, והרבים זוקקים את האחד היוצק לתוכם תוכן ומשמעות. "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי" (ישעיהו נד ג) – מציאות החיים הישראלית כוללת בתוכה את ה'ימין', אחדות המציאות שהיא עיקר הכל, בהופעתו דרך ה'שמאל', ריבוי כוחות החיים הקיימים במציאות.

המציאות המאפשרת לאחד ולרבים להופיע באופן הרמוני ושלם ללא סתירה היא המציאות האלקית הנבדלת, העומדת ביסוד העולם. המקור האלקי הוא 'כל יכול וכוללם יחד' (פיוט "וכל מאמינים"), ומכוחו נברא העולם הזה. זוהי סגולת ה'ראשית', בה מתגלה שככל שהמציאות יונקת יותר ממקור האחדות האלקית כך במקביל היא רבת גוונים ועשירה עוד יותר[6].

זהו הממד העמוק יותר, מעבר ל'ימין' וה'שמאל', המתבקש מאליו מפאת המתח האדיר המאיים על יציבותה של המציאות. לפיכך יסוד מחשבת החיים הישראלית עומד ב'אמצע'. ה'אמצע', ה'לב', הוא המקור המאפשר את הגילוי והבירור כיצד מגמת האחדות כוללת בקרבה גם את ממדי החיים הפירודיים.

המהר"ל כותב: "ולכך היה בארץ ישראל ביתר, שהוא כרך חזק ותקיף, ויש לו חוזק ימין". ה'ימין' הנו עיקר המציאות, הוא המבטא את חוסנה על ידי הענקת חוזק איכותי לעולם הזה. טור מלכא אופיינה בריבוי האוכלוסין: "אבל טור המלכא היה לו כח שמאל, אשר מן שמאל הוא הרבוי... ולכך הוי מפקא קמיהו תרנגולא ותרנגולתא לומר פרו ורבו".

ביסוד הכל, הימין והשמאל, הארץ והעם,יונקים את מהותם מהשראת השכינה החופפת עליהם. רק אם השכינה שורה בישראל קיימת היכולת להופעת אחדות המכילה כל בקרבה. צדדיה האיכותיים וצדדיה הכמותיים של האומה – כפי שהם באו לידי ביטוי בביתר ובטור מלכא – מקבלים את משמעותם רק מהממד המהותי – ירושלים. על כן מתוך ירושלים, הופעת נקודת הקודש של המציאות, בה הכל כלול[7], מקבלת ביתר את חוסנה, וטור מלכא מגלה את מרחב חייה בעושר חיים מלאי תוכן ומשמעות. כאשר ירושלים נחרבת השכינה מסתלקת וה'אמצע' אינו מופיע במציאות. במצב זה ביתר וטור מלכא, הארץ והעם, הופכות להיות מציאויות ריקות מתוכן, חסרות חיים ונבובות, וממילא הן מתפוררות ונחרבות.

ביאור המהר"ל יפרט כיצד חורבן הערים נעוץ בכך שהן לא ביטאו את מדרגתן העמוקה והאמתית. אין החורבן תוצאת מקרים ונסיבות חיצוניות; יש למקד את המבט בעובדה שחורבן ביתר וטור מלכא משתלשל מחורבן ירושלים, והן נספחות לה. ללא השראת השכינה, ההארה המהותית והמרכזית של בית המקדש,הריבוי והאחדות מאבדים מזיוום. ממילא בעקבות זאת ביתר וטור מלכא אינן יכולות להופיע את עניינן במציאות והן נחרבות[8]. לכן ראשית עלינו להבין לעומק את ההתפוררות היסודית המתרחשת בתוך ירושלים, הבאה לידי ביטוי בהתרחשויות השונות הקורות בה.

 


נספח א' - ציטוט דברי המהר"ל

אקמצא ובר קמצא וכו'. קשה למה היה חורבן ירושלים בפני עצמו, וחורבן ביתר בפני עצמו, ולמה לא נחרב הכל כאשר נגזר חורבן על ירושלים. ועוד קשה, למה זה היה שחרב טור מלכא בשביל תרנגול ותרנגולתא, שאין ספק כי לדבר גדול כזה כמו טור מלכא, שכל ענין שהגיע שם לא היה במקרה. וכן אשקא דריספק, שחרב ביתר, לא היה זה במקרה. ומכל שכן ירושלים עיר הקדושה, שחרב על ידי קמצא ובר קמצא, לא היה זה במקרה. דע, כי דברי חכמים עמוקים מאוד מאוד, וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם, ואין לך ישוב כמו זה, כי אין ספק כי כאשר היה השם יתברך שוכן ביניהם, היו מתברכים בטל ומטר, והיה עיני השם יתברך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ודכתיב בקרא 'ארץ אשר ד' דורש אותה' (ראה דברים יא יב). השני, כי היה בארץ רבוי עם מאוד. השלישי, שהיה יישוב הארץ בכרכים גדולים וחזקים. והנה אלו ג' הם יישוב הארץ, דהיינו הראשון כאשר אין הארץ מדבר, שהיא ציה, וזה כאשר עיני השם יתברך בה, ואז מתברכת מן השם יתברך. השני, רבוי עם. השלישי, כאשר היא מיושבת בכרכים גדולים.
וכן תמצא בכתוב שהזכיר ג' אלו דברים, שאמר וראיתם את הארץ מה היא' וגו' 'החזק הוא הרפה המעט או רב'(ראה במדבר יג יח), והוא כנגד הרבוי העם שיש בה. ואחר כך חוזר ואומר עוד 'ומה הארץ הטובה היא אם רעה ומה הערים אם במחנים אם במבצרים' (ראה שם יט),זהו כנגד הכרכים. וכן 'הטובה היא אם רעה' פירושו אם טובה היא בישוב הארץ בגנות ופרדסים,שהם לישוב הארץ. וחזר ואמר עוד 'ומה הארץ השמנה' וגו' (שם כ), נגד זה שיש בה ברכת השם יתברך. לכך כאשר נחרבו, אז נחרבו אלו ג' דברים זה אחר זה; מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם. ואז משחרב בית המקדש לא היתה ברכה בארץ. ובדבר זה אין להאריך, כי כבר פרשו ז"ל במסכת סוטה (מח א) כי הברכות היו בארץ בשביל בית המקדש, כדאיתא התם. ואחר כך חרב טור מלכא, ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר. ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי "בְּרָבעָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד כח). ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ,ולפיכך נקרא 'כרך ביתר', ואותו מקום המיושב שהיה נקרא 'כרך ביתר' נחרב ונחרש, וכמו שנתבאר במקומה (שם) כל ענין זה בפירוש.


[1]ירושלים: "וכאשר היו ישראל בארץ, היה יישוב הארץ בשלשה דברים; הראשון, והוא עליון על כל, שהשכינה היתה שורה ביניהם", ובהמשך: "מתחלה חרב ירושלים ונסתלקה השכינה מביניהם". טור מלכא: "ושם היה רבוי ישראל, כאשר תמצא ע' עיירות היה לינאי, כמו שמספר. ונקרא 'טור מלכא', כי למלך ראוי שיהיה לו רוב עם, כי 'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ'(משלי יד כח)". ביתר: "ואחר כך ביתר, שהיה כרך גדול ותקיף שהיה בארץ, ולפיכך נקרא 'כרך ביתר'".

[2] תכונות אלו מתקשרות ליסודות שביאר המהר"ל בתחילת הספר. הגאולה לעומת הגלות מתאפיינת בשלושה מאפיינים: בגאולה העם מתרכז יחד, וגם נמצא בקרקע אחת – שייכות לטריטוריה מסוימת, וכן הוא ריבון על עצמו, אין הוא מצוי תחת שלטון האומות, ורק שלטונו של הקדוש ברוך הוא עליו, "וּנְתָנְךָ ד' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (דברים כח א). שלושת המרכיבים הללו הם שלושת המרכיבים שאנו בוחנים כאן: העם הוא הצד האנושי, הארץ מייצגת את הצד הלאומי,ושלטון ד' המופיע הוא השראת השכינה.

[3] המהלך ההיסטורי נועד לברר כיצד העולם הזה – המורכב מכוחות שונים ומזרמי חיים שונים המתגלים בעמי העולם – מכוּוָן בסופו של דבר לגילוי 'הנהגת הייחוד', ש'הוא אלקינו אפס זולתו' – כפי שהרמח"ל מבאר באריכות בספרו דעת תבונות. הרב קוק זצ"ל כותב בעולת ראיה א עמוד נו, ד"ה ישלח לקץ הימין: "השמאל הוא העוזר להמטרות העקריות, שהן ראויות להקרא בשם ימין. כל המאורעות בעולם מביאים הם להמטרה הרצויה, המושקפת לקורא הדורות מראש ב"ה. כל תולדות הימים וכל גלגולי הגליות של האומה הנם חוליות עוברות, בשלשלת הגאולה האחרונה שתביא את המעמד התכליתי, המכוון מההויה של האומה וכל התלוי במציאותה. ע"כ נקרא הזמן האחרון, שיביא עמו את אור הגאולה, ואורו של משיח יגלה בעולם, קץ הימין, כלומר אחרית כל הדברים אשר קדמו לאותו הפרק בתור מכשירים לוומובילים אליו. ומתוך שהצפיה בעצמה אל השלמות האחריתית היא מרוממת את הצופה והמחכה למצב רוחני ואידיאלי עליון, שהיא מכריעה אותו עי"ז לכף זכות, על כן מקושרת היא הגאולה עם החכוי אל קץ הישועה, וישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו".

[4] זהו היסוד להדרכת חז"ל(בבא בתרא כה ב) "הרוצה להחכים ידרים" – שזהו צד ימין לאדם הפונה'קדמה', למזרח, ואילו "הרוצה להעשיר יצפין" – שמאל. החכמה (המשתקפת בתפיסה המדעית), האחדות, קשורה לימין, ואילו העושר, ריבוי הגוונים, שייך לשמאל. בהמשך הפרק כותב המהר"ל (עמוד כה): "ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין ככתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל,כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים', כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק,ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי. ודבר זה ברור אמת".

[5] שבת פח ב, וראה תפארת ישראל לא עמוד צא ונתיבות עולם א נתיב התורה א, עמוד ד.

[6] שהרי כל ריבוי ההופעות המציאותיות שורשו ב'מחויב המציאות', אלא שמגלים את אותה שלמות בסגנון רב־מדרגות של'השתלמות', ואדרבה כל עוד חסר בעולם אפילו גוון אחד, חסרה מלאות הופעת 'שם מלא עלעולם מלא' (בראשית רבה יג ג). ובלשון המהר"ל בתפארת ישראל לא: "היפך מה שאומרים הפילוסופים, כי מן האחד לא יבא הרבוי, ולכך היו באים לידי שבושים הרבה. אבל מן השם יתברך שהוא אחד, יבא הרבוי, כאשר הרבוי הוא מתדמה לאחד".דברים אלו הם יסוד להבנת דברי המהר"ל בפרק ג בנצח ישראל בדבר השאלה 'איך מהאחד יצאו רבים', ואכמ"ל.

[7] יומא נד ב: "ושתיה היתה נקראת. תנא שממנה הושתת העולם, תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם... ואומר 'מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי' (תהלים נ ב), ממנו מוכלל יפיו של עולם".

[8] בעמוד כד כותב המהר"ל "כי על ידי תרנגולא ותרנגולתא חרב טור מלכא" ואילו בעמוד כה הוא כותב "ומעתה מתחיל לספר בחורבן ירושלים שהיה הסיבה הראשונה בר קמצא ואחר זה היו נמשכים סבות השייכים אל החורבן שבא על ידיהם". הבדל זה מלמד על ההבדל המהותי בין חורבן ירושלים שהוא 'אקמצא ובר קמצא' ובין טור מלכא שחורבנה הוא 'על ידי תרנגולא ותרנגולתא'. כלומר, חטאם של קמצא ובר קמצא הוא חטא שהיה לסיבת החורבן,ואילו התרנגול והתרנגולת מתארים את האופן שבו התרחש החורבן. עניין זה יורחב לקמן בשער השלישי.

שיעורים נוספים