דברו על לב ירושלים | אגדות החורבן | מבוא

הרב דוד טורנר

מובאות מתוך הספר בנושא אגדות החורבן במשנת המהר"ל

לאור המצב, בימי בין המצרים הללו נעלה חלקים מתוך ספרו של הרב "דברו על לב ירושלים" שעוסקים באגדות החורבן.


פתיחה – ואת ירושלים תעלו על לבבכם

הכאב על ירושלים אינו יכול להיות רק על המשמעויות המעשיות של החורבן– הרדיפות, הפוגרומים, הגירושים השונים וקללות הגלות הנוספות. האבל אמור להיות מכוון בעיקר כלפי סיבת החורבן.

"שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו י)

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ב)

הראיה בנחמתה של ירושלים מושרשת באבלות עליה, בעצם הכאב ובהרגשת החיסרון.  כותב המהר"ל בתחילת נצח ישראל (א, עמוד ט): "הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמתית". תחושת הצער והכיסופים מלמדת ומפגישה אותנו עם הצד הבריא שלנו שמעולם לא השלים עם הגלות, שהרי "אין בשר המת מרגיש בחיתוך האזמל" (שבת יג ב). תחושת כאב באה תמיד בגלל תאי הגוף החיים והבריאים, הם המזהים את הגורמים החיצוניים והזרים הפוגעים בהם. לכן ככל שמתרכזים בצער מעוררים ומעצימים דרכו את השיוך אל מדרגות החיים השלמות יותר, והכאב עצמו הוא שידחוף את היחיד ואת האומה לחזור לנחלתה.

אך הכאב על ירושלים אינו יכול להיות רק על המשמעויות המעשיות של החורבן– הרדיפות, הפוגרומים, הגירושים השונים וקללות הגלות הנוספות. האבל אמור להיות מכוון בעיקר כלפי סיבת החורבן. כותב זאת הרמב"ם בהלכות תעניות (א ב): "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". דברים אלו נוגעים לצרות פרטיות, ואם כן על אחת כמה וכמה ב'אבילות דרבים' (יבמות מג ב), שבר בת עמי הגדול של חורבן מקדשנו.

"אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ"(איכה ה ז), אך כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ראה ירושלמי יומא ה א). סיבת החורבן עדיין מכרסמת בנו, ועל זה צריך שיהיה דווה לבנו. כפי שניסח את הדברים רבי אלעזר הקליר בקינה (קינות ליום תשעה באב, קינה יז):

"וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְמוּלָם מַרְעִים:

הוֹי עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים,

מַה שֶּׁהִקְרָאָם מוֹדִיעִים

וְאֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לֹא מוֹדִיעִים;

אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם מַשְׁמִיעִים

וְאִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ד' כֹּהֵן וְנָבִיא לֹא מַשְׁמִיעִים".

תפקיד הכאב - לעורר את הכיסופים

יש נטיה לעורר את הכאב על העונש הנורא שהיה בשעת החורבן, הרעב הגדול, אך מסירים מהלב את הריקבון הפנימי – החטא – שגרם את החורבן. אולם דווקא ריכוז הכאב בצער השכינה ובהתרחקות שלנו מקרבת אלקים – "ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג א) – הוא עצמו מעורר כיסופים וחידוש חיים פנימיים, אשר ממנו תצמח לנו הנחמה.

המגיד מקוז'ניץ מבאר את הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א ג) ואומרכי מי שזוכה בתקופה זו לרדוף את ד' – 'רודף י־ה' – יזכה להשיג את גילויו בעולם – 'השיגו־ה' – האותיות הקשורות להופעה הגלויה של שם ד' בעולם (עבודת ישראל פרקי אבות ב יד).

זכה דורנו לחיות בדור של קיבוץ נדחי ישראל, עת הקיץ הקץ ומתקיימת נבואתו של זכריה (חד–ה) "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". זכה דורנו ובו הכאב המעשי "עַל בֵּית יִשְׁרָאֵל וְעַל עַם ד' כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב" (קינה כה) מתחיל להתמתק בנחמה של "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא טו–טז). בחסדי ד' עלינו עין בעין מתגלות לפנינו רבות מנבואות הנחמה, והכיסופים לשיבת ד' לנווהו הולכים וגוברים.

אולם הכאב על סיבת החורבן עוד ממשיך להדהד. כותב הרב זצ"ל במאמר "נחמו נחמו עמי" (מאמרי הראיה, עמוד 184):

אם היה שברי רק שברון של עם גולה עשוק ומארצו נהדף, אולי הייתי חושב לנטפי נחומים, את אשר אראה, בנים בונים באים בקץ בימים, ומישבים ארץ שוממה, אף כי שוממותי כים הם רחבים, ובניני הוא רק כעב קטן... אבל מה נעשה בעת אשר יתיצב לנגדנו היגון הקודר על נביקת הרוח, הלא זהו העומק שבכוס יגוני.

מתוך שהשיב ד' את שבות עמו ושמר הבטחתו לישראל – "כִּי נִחַם ד'צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ" (ישעיהו נא ג) – לומדים אנו כי בסתר המדרגה כבר נטהרה האומה מטומאותיה, "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ד' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" (שם מ ב). וכלשון הרב באורות ישראל (ו ד): "והנה עתה בעת ההתעוררות של התחיה הלאומית היא לנו האות שכבר נתרפאה המחלה הכללית"[2].

טהרה בעת התעוררות הסדרים החברתיים

לימוד אגדות החורבן אמור לעורר בנו פקחות והעמקה לזהות את החולשות הציבוריות שלנו ולהתמודד אתן בגבורה.

אמנם הטהרה היא בקומות הסמויות מן העין. בצד הגלוי לדאבוננו הרבה ממחלות תקופת הבית השני, כגון שנאת חינם, קשיות לב, שקיעה בחומרנות ונביקת הרוח, רק מתעצמות[3]. הרב זצ"ל במאמרי הראיה (עמוד178) מבאר שדווקא דורנו דומה מאוד לדור של ערב החורבן. תהליכים קשים שהיו באותה תקופה 'הוקפאו' בכל משך הגלות, עת לא תפקדנו בסדרי חיים חברתיים־לאומיים, אלא כפרטים מפוזרים. אך בשיבתנו לחיים לאומיים כעת צפים מחדש אותם חסרונות הקשורים לסדרים החברתיים־ממלכתיים שלנו, שבמשך הגלות לא היתה האפשרות לתקנם:

אבל עכשו ,כאשר בא התור של תקופת התחיה הלאומית, לשיבה אל הארץ... פתאם נתגלו בקרבנו הזרמים השונים שהיו שקועים בתרדמה ליטרגית, מעוצם השקיעה של הגלות.

אך ההבדל גדול בין שתי התקופות. בתקופת ערב החורבן התרבות הישראלית היתה בתהליך של התפוררות וקריסה, לעומת דורנו, שבעומק החיים כבר 'נרצה עוונו'. בידינו סם החיים שביכולתו לרפא את כל שברנו, וההתמודדות עם אותן מחלות באה בד בבד עם תהליכי צמיחה והתגדלות. לכן, אדרבה, לימוד אגדות החורבן אמור לעורר בנו פקחות והעמקה לזהות את החולשות הציבוריות שלנו ולהתמודד אתן בגבורה. עלינו להתמלא ב'בטחון התשובה' (אגרות הראיה ב אגרת שעח) שכל אותן מחלות הן רק "רוח עובר, חלום פותה" (מאמרי הראיה, עמוד 185), וכשנשכיל נכונה נוכל לגרש את אותם עננים ולשוב אל קדמות נעורינו:

ואז ישובו לנוכל הבנים, אשר רחקו, והדרת קודש יראה על כל מעשי בונינו אשר בארץ תפארתנו לעד, ואז ננחם.

"נַחֲמוּ, נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם!" (ישעיהו מ א)

(עמוד 186)



[1] מתוך פירוש קול יעקב למגיד מדובנא על מגילת איכה.

[2] וכן כותב שם: "בזמן הבית השני, שהאליליות נחלשה, יצאה הפגיעה הזאת להגלות בצורתה של שנאת חנם, שלא היתה שום תרופה למחלה כי אם על ידי שבירת האומה, באופן שלא יהיה לה ימים רבים מה לעשות בעניינים חמריים בכללותה, ונשארה פנית האומה כולה, בכל ימי הגולה הארוכה, רק לדברים נשגבים ונאצלים".

[3] אורות ישראל ו ה: "ועתה אף שנטהר הרוח הרבה, על ידי צירוף הגליות, מכל מקום הוא עדיין צריך טהרה מרובה, כדי שנוכל לבא אל הקודש בכל בחינה שבכנסת ישראל, כי לפעמים יהיה כרוך ברוח של טומאה ושל רשעה, עד שישפיע רשעות גם על הדבקים בו".

שיעורים נוספים