ספירת העומר - אנא בכח | 02

הרב דוד טורנר

הלכות ליל הסדר - מידי יום בשעה 09:00

אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה. ימין ד' הרוממה, מעוז החסד ההולך ומתגלגל בעולם, ויסוד המגמה של כל ההויה כולה, כי עולם חסד יבנה. אמנם הימין יש לה גודל וקוטן. הקוטן של הימין, הוא כשהחסד הוא נערך לפי איזו מדה מצומצמת של מקבל החסד, עד כמה שיוכל שאתה, אבל גדולת החסד היא מדת החסד הנותנת רב טוב יותר מכדי המדה של המקבל, ואם לא יוכל שאת רוב הטוב, אז החסד הוא גדול כ"כ, עד שמשפיע הוא מטובו ג"כ יכלת ואמץ להכיל את קבלת הטוב והחסד. ברוך ד' יום יום יעמס לנו, שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל טובתם (סנהדרין ק'). אמנם גדולת הימין, שהיא כבד בפעל, היא קשורה באיזו מדה ממדות העולם המוגבל, ואע"פ שינתן כח לקבל הטובה סוף כל סוף איזה קישור ואיסור יש כאן, מצד מצרי העולם והגבלותיו התכוניים. אבל כחו הפנימי של החסד, של גדולת החסד, הוא בעל כל האפשריות כולן, ואין שם שום דבר האוסר והקובע הגבלה למדת העלוי, הטוב, האור והחפש הקדוש, שלא יתפשטו בכל המרחבים. ולמטרה עליונה זו, של התפשטות הטוב האמתי, אור ד' והשכלת אמתו, נעם טובו, וענג יפעת תפארת גדולתו, בלא שום הגבלה, בלא שום מעצור, לא לפי מדת המציאות הפעלית, שיצאה ירודה ומצומצמת, אלא לפי מדתה העליונה של תכונת הכח העליון, שאין בו שום הגבלה, שום אי אפשרות, ואור השכינה יאיר באור אין סוף בלי מצרים. אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה.

"ימינך"

עולת ראיה א עמ' נו

ישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו. השמאל הוא העוזר להמטרות העקריות, שהן ראויות להקרא בשם ימין. כל המאורעות בעולם מביאים הם להמטרה הרצויה, המושקפת לקורא הדורות מראש ב"ה. כל תולדות הימים וכל גלגולי הגליות של האומה הנם חוליות עוברות, בשלשלת הגאולה האחרונה שתביא את המעמד התכליתי, המכוון מההויה של האומה וכל התלוי במציאותה. ע"כ נקרא הזמן האחרון, שיביא עמו את אור הגאולה, ואורו של משיח יגלה בעולם, קץ הימין, כלומר אחרית כל הדברים אשר קדמו לאותו הפרק בתור מכשירים לו ומובילים אליו. ומתוך שהצפיה בעצמה אל השלמות האחריתית היא מרוממת את הצופה והמחכה למצב רוחני ואידיאלי עליון, שהיא מכריעה אותו עי"ז לכף זכות, על כן מקושרת היא הגאולה עם החכוי אל קץ הישועה, וישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו.

"גדולת"

אוה"ק א א - חוכמת הקודש הפועלת

חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה-בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית: להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל - ליתר הכחות והעצמיות של האדם - חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא: כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר - להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן, אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד. 

עין איה ברכות א פרק א פסקה סז

מניין שהקבה מתפלל. ציור הדבר, תכלית התפלה אצלנו היא להתרוממות הנפש שתהיה מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כ פועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילוי חסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים. וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבל הטוב המתוקן להם. אמנם ביארו כאן סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמובילים לכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה, דבר זה נקרא שהקב"ה מתפלל. ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו" , ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזה הי' תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבות גופניות ורוחניות שתו עליה, אז יוכל היות שיבוא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מידה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המידה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו. 

אוה"ק ג עמ' ע פסקה נז השאיפה האצילית

השאיפה במובן האצילות שלה, היא מזיגה של השכל והרצון, כשהם מתאחדים ביחד לצד הטוב האידיאלי. וכל זמן שהשכל והרצון הנם יסודות מופרדים זה מזה, אף שיהיו מתחברים לפעמים התחברות שכונית, עדיין לא תצא השאיפה האצילית לפועל, כי אם יהיה לפעמים איזה רצון טוב, מואר בהכרה טובה ומבוררת. אבל מדת הקדושה העליונה, שהיא השאיפה האצילית, באה אחרי שהשכל מתמזג עם הרצון, עד שאין להם כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו, אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזו גם בצביון של דעת המלא תפארת, המופיע נשמות יסודיות לבנין עולמים עדי עד. העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא להעלות את כחות החיים הטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים . ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי אותה המדה שהעריגה האלהית, על פי תנאיה ותפקידיה, ממלאה את הנשמה. ואור ד' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו בפעולות החיים, והזך, והאוכל המבורר, ש ל הרצון מתקשר עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש, הפורח על שדמות הקדושה והברכה העליונה, ביחודא שלים.

"בכח"

מתוך עולת ראיה

ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. המציאות המורגשת, העשויה, הנה ירדה ברצון גבוה ובחפץ עליון ממרום עוזה של היכולת הנשאה, בעלת האפשרות הבלתי מוגבלת, מרומי האין סוף, אל הגבול המצומצם והמורד המוגבל לכל מדרגותיו. אמנם בודאי לא לעדי עד יהיה מורד זה ועלבון זה שרוי, כי אם הכל נעשה לשם רוממות גדולה והתנשאות עליונה בחביון עוז עליון, במדה יותר מפוארה באין קץ ותכלית מאותה המדה של הצמצום הגבולי, והאפשרות של הבטוי וקריאת השם הממלכתי. והעליה הזאת, של שיבת ההויה לשיא גדלה, היא ככלות הכל, לא כליה של חורבן והעדר, כ"א ככלות כלה שארי ולבבי חלקי אלהים לעולם. השיבה הזאת, של כללות ההויה של הכל, אל מחוז חפצה העליון, השרוי ממעל להצמצום וההגבלה ההויתית, זאת היא עטרת המלוכה העליונה, בנוראותה המוחלטה, אשר אין מקום לשבר את האוזן ביקר מפלאותיה, והמלוכה העליונה האין־סופית היא נזר כל ההתגלות של המלכיות כולן. ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.


אוה"ק א אמ' קנא פסקה קלד התנוצצות אורו של משיח 

אורו של משיח הוא מנהיר את כל העולם, מהפך את כל ההויה לזוהר תורה. והננו נתבעים ממעמקי נשמתנו לחוש את הגודל הזה, גם עכשיו, בהיותו שולח רק קוי אור זעירים. כי הנהורים הקלילים הנם מתמעטים והולכים, גם קודם שנתגלה הריווי הגדול של האור המרומם. ואם נאחז רק במדת האור הגלותית נשאר שוממים. והננו מוכרחים לתפוס מיד את מדת האורה הגדולה, ההולכת וחודרת לנו מאור הגאולה, גם בראשית זעירות הופעתה. ותכונת אורה היא הופעת התורה באור העולם כולו, הופעת הקודש באור כל החול כולו, הופעת הרוחניות המזוככת בתוך כל החמריות, הופעת הנפש בתוך כל הבשר,העלאת ערך כל החיים,הארת אור קדשי קדשים בכל השלבים של המציאות, בכל התנועות של היש. שמים וארץ ירננו לשמו, לחוש את הצדק, ואת התפארת, במלא הודם, בצורתם האידיאלית, במרומי הרום, גם בתחתית כל שפל. להאזין לשיח שרפי קודש מכל הגה וזמזום, למצוא אור רוח הקודש מכל רעיון וחפץ, גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו.

עין איה שבת ב פרק ט פסקה קלד

ויאמרו לפניו, רבש"ע, אצל מי נלך. הסקירה הפנימית של כנסת ישראל היא גנוזה בקרבה פנימה, דבקה רק באור האלהי השלם בתכלית השלמות, המופע בחסד אין סוף, שאין בו שום צלם 1 ושום תערובות דין ורוגז הבא רק מצד הנבראים וצמצומם. על כן נאמר בכנסת ישראל, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" 2 . ואין שום שתוף לגבי גבוה בערכה ההכרי של האומה, כי יודעת היא, כי כל נוצר מוגבל הוא ובעל חסרון בהחלט, אפילו אם יהיה קדוש שבקדושים כמו אבות העולם בעצמם. הננו קשורים בצדקתם, אגודים במדותיהם הטובות, מדובקים בקדושת אמונתם והשגתם האלהית הטהורה, אבל הם הם רק צנורות אשר על ידם באנו לידי העדנה של הנועם האלהי הפנימי החי בנשמתנו, אשר רק אליו עינינו נשואות. וזה היוקר הפנימי של כנסת ישראל, הוא המקור אשר גם האבות שאבו ממנו את מעין קדושתם העליונה. ואם אנו צריכים להתעלות כדי להשלים את כל מה שפגע בנו, להחסיר אותנו, בשטפי הזמנים והירידות, אנו מוכרחים לעלות אל הנקודה האלהית העליונה, אל מכון השלמות המוחלטה. וכ"ז שאנו עוסקים בנבראים הננו משתוממים ואומרים, רבש"ע, אצל מי נלך

עקבי הצאן עמ' קיג

אמנם רק אחרי ההתנשאות המחשבית והאידיאלית הפרטית עד מקום שידה מגעת, ואחרי הציורים העשירים הפרטיים, ברעיון ובפועל. ואחרי ההבחנה הגמורה שכל רם ומתנשא בציור יש לו תכלית וקצבה, ובעומק הנפש האנושית יש עריגה למה שהוא למעלה מכל תכלית, ועליון מכל קצבה. רק אחרי ההכרה הגמורה, כי כל פועל טוב נזרע הוא בחיי הכלל, ולכל דור ודור יש חלק אחד מני רבבות אין קץ, להעלות ולהתרומם, אבל העליה, ההתרוממות הגמורה, האידיאלית בגונה ההחלטי הרי הוא רק באוצר חיים, ששם גם הטוב העליון הבלתי מוגבל ומשוער, גם כל טוב קל וקטן מתאחדים ומתארגנים עם החפץ האלהי, השלם בתכלית. ...... במדה כזאת המאסרים השכליים והמוסריים מתפתחים, החיים זורחים במילואם, "קול רנה וצהלה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל ימין ד' רוממה, ימין ד' עושל חיל". כל הנטיות הטבעיות עומדות הכן בהרחבתם למלא את התפקיד האלהי הטוב והנאור, וכל המחשבות השכליות הנן המאורות הגדולים להזריח אורם על כל ארצות החיים של "אורח צדיקים כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום". על-כן אין שום כח נדח, אין שום מחשבה נדכאת, כי-אם הכל מאיר, הכל חי והכל מוכן ומזומן לשרת עם מלאכי השרת ולשורר עם כל אראלי שחק, להשביע לכל חי רצון ולהרבות האושר הכללי והפרטי של שמחת ד' במעשיו, כשהם מתעלים ומתברכים, כשהם שמחים ומתמלאים זיו, אין עצב ותוגה, אין שטן ואין פגע רע, רק סוכת שלום פרושה וחופת כבוד חופפת על כל רגש חיים, על כל נטיה ומחשבה, על כל מעשה ומפעל. 


שיעורים נוספים