הרב דוד טורנר
ועולת ראיה א עמו' תמד
השמטה לנפילת אפים סוד נפילת אפים.
אחר שנתרחבה דעתו של אדם בהשגתאור הרוחניות העליונה ולבבו מלא עז ותעצומות, טהר חדוה ותפארת גדולה, הנההטוב שבנפשו מתאדר ומתגדל, אבל גם הרע, השאור שבעיסה, הנטיות השפלות גם הנהמתעוררות להתחזק עם חוזק הכח ואומץ החיים, לזאת מסב האדם את דעתו, אחר עתחדוה זו אל השפלות והכעור שבתוכו, וממאס ממש בחייו מצד החסרון והפחיתות,זוהמת המדות הרעות, הסכלות והמעשים הרעים שלו, ובזה מתבדלים ממנו הסיגיםוכחם נחלש, ונשאר העז הנפשי, שספג מקדושת התפלה בעוצם רוממותה, נקי,וחוזר להמשיך עוד את תכני הדעות וההרגשות הרוממות שבתפלה לשלבם עםהחיים היומיים ע"י קדושה דסידרא.
אוה"ק אעמ' רנה
חליפות חיי הרגש והשכל
כלמחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש. השכל הואמועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך,חורז את החוט של החיים. הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי,להסבירו לכח החיים הפועל. ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן,ולא יוסיף תת את כחו. אבל זיק התמצית השכלית שבו, אם אך הוא איתן וטהור,לא ייעף ולא יזדקן. האמת קימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיותענפים חדשים, ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשרימלא את המקום של הרגש, אשר נפל מזקנה. כן הולכים הם חליפות החיים והמותבעולם הרגש. והחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דורחדש, אחרי כלות הישן. מאורעות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכלנמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כלהרוחות, אשר נתמכו בו ונתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל.אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כל כך מהר לעלות, לדעת כי זיק התמצית השכלית,אשר חיה את האידיאל ההרגשי. חי וקים הוא. כמו שאין התנחומים של השארתהנפש ותחית המתים מרפאים מיד את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשרורוח. אבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים, הזיק השכלי יצאממחבואו. יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים. אזורי אונים. וגםימיהם חוצצו. עדי יפקדו. ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמידבמסלתו המובטחת.
טו.
עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודיחובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הואמקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפשהברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודעלעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החייםהנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוהלכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים,וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".
עיןאיה שבת א פרק ח פסקה מג
רבביבי הוה ליה ברתה, טפלה אבר אבר, שקל בה ארבע מאה זוזי. הוה ההוא גוי בשבבותיה,טפלה בחד זימנא ומתה, אמר קטלה רב ביבי לברתי. הסבלנות המוסרית היא צריכה לקנות את מדתה גם ברדיפה הטובה של הטהרהושל הזיכוך הנפשי, שהוא דומה להיפויים שמיפים את הגוף ואבריו ע"יתחבולות המיוחדות לכך. והמדה הישראלית היא להדביק טהרה לטהרה ע"י החינוךהמעשי, ע"י המצות התדיריות שבכל יום ויום, המקדשות את האברים כולם, רמ"חמ"ע כנגד אבריו של אדם 1 , ולאט לאט כל האדם מתקדש ומהותיותו כולה מתיפה.תכונה זו של טיפול אבר אבר , היאמדתו של רב ביבי, הישראלי, המורה לו את דרכו בחיים. לא כן הגוי , כשיחקה את הטהרה הישראלית, כשההודשיש במוסר ובאצילות הנפש מוצא חן בעיניו, אז הוא קופץ בבת אחת לפרישותונזירות מוחלטת, כי אין לו אותה ההדרכה האלהית המלמדת אורח חיים בהדרכהאיטית, ומזה למות תוצאות 2 . מיתת הגוף לאלה שלא יוכלו לעמוד במעמד הטהרה הכללית בגשמיותם,ומיתת הנפש לאלה שע"י הציור של רום הטהרה והעדר האמצעיים לקנותה אבר אבר, יקוצובה ויתמכרו להפך מכל טהרה. הכשלון הגופני והנפשי המתהוה מהחפץ לחקות את היופי המוסרישבמקור ישראל, והעדר הסיגול והיכולת לזה מצדם, מעורר הוא את ]...[ 3 של הגויים, עד כדי לגלגל על ישראל את כלאשמת חללי חינוכם המוסרי. ודוגמא לדבר היה גוי זה, שבחיקויו הבלתי מוצלח, שרקהוא בפזיזותו אשם בדבר, לא יחס שגיונו לעצמו כ"א אמר קטלה רב ביבי לברתי
עיןאיה שב פרק ט פסקה קלה
אצלאברהם שאמרת לו "ידע תדע" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק שברך את עשו "והיהכאשר תריד" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו "אנכי ארד עמךמצרימה" ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו יאמר ד'. שלש מדות ישנן המגבילות את הערך המתרחב שלישראל והמעכבות אותו מהתגדלותו, ומבאו עד רום מעלתו העליונה. המדה האחת היא המדה המשעבדתוממררת את החיים, שיסוד תקפה היה מבולט בגלות מצרים, שבאה למרר את חיי ישראלולשעבדם שיעבוד של עבדות. מדה זו איננה מנגדת את המציאות הישראלית בעצם, אבל היאמנגדת את נועם החיים ואת חופש הקודש שלה. המדה השניה, היא )היא( מדת ההתנגדות המוחלטה,החפצה לכלות את ביצתם של שונאיהם, ושכל המציאות הישראלית היא לה דבר דוקר ומדאיב.זה נתבלט במדתו של עשו ושטימתו המוחלטת ליעקב, המתבטאת בהחפץ המתמיד של "ואהרגהאת יעקב אחי" 1 . מדה השלישית, היא המדה האומרת לפזר את ישראל. זהו חזוןפנימי טמון ברגשות כללות הגויים העומדים כצר לאחדות האומה וחטיביותה. ישבנטיה זו הכרה בערך הנחיצות של המציאות הישראלית, אבל יש בה נגוד עצום לרכוזהואחדותה. אצל בעלי מדה זו, האידיאל המנגד לישראל הוא לבא לארץ יהודה לזרותה,וזהו התוכן המוטבע בההתנגדות הצפונה בערכי הגליות היותר אחרונים. והנה מובןהדבר, שמפני שספוג איזה חסרון ואיזו הגבלה תכונתית בטבעה של האומה, מה שמעכב את היציאהאל הפועל של הערך השלם שלה, עד שתתגבר על המכשולים של שלש המדות הללו, מכשולהעבדות ומכשול ההתנגדות העצמית ומכשול הפזור, הוכרחו אבות העולם להיות נוטים במערכינפשם ושאיפתם. להקים בעולם אותה האומה המרכזית הנושאת את דגל קודש ד' בכל מלא העולם,גם בהסכמה אל אלה הניגודים שיצאו אל הפועל בזמן הדרוש, כדי שישמשו מעבר אל הזמןהמאושר שיבא בעת הנצחון של אור הקודש החבוי בכנסת ישראל, נגד כל אלה שלשת המכשוליםהיסודיים. אבל זאת ההגבלה המכריחה להתפייס עם התנגדות עצמית להשלמתה של האומהאפילו לזמן, זה מוכר לנו בתור חסרון שבחק כל נברא, מה שמרומם ונשא מכל זה הוא מקורהחיים המתעלה מכל הגבלה. וישראל שעלה במחשבה 2 , ברום החביון של יוצר כל ברוך הוא, הואנתון במרום החופש, ובמצב החיוב הישותי, ומרוכז בחסינות האחדות באין שום הפרעהוהפסקה כלל. לזאת אומרת כנסת ישראל, אצל מי נלך, ואיך נמצא את כל האורההמעורגת מאתנו, שהיא בתכלית השלמות, בלא שום תנאי של לחץ והגבלה, אצלאבותינו, שהם בכל קדושתם ג"כ נבראים בהכרח ההגבלה של נברא. נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע", וגלית לו את גלות מצרים ושיעבודה, ולא מצאשום אפשר]ות[ לרומם את החפץ של הארת החסד. עד בכדי שלא לסבול את המועק)ב(ההע]ב[דותית. אצל יצחק שברך את עשו"והיה כאשר תריד" , ולא מצא אפשרות להעמיד את תוכן האומה בלאמציאות מקום לכח המתנגד התנגדות כ"כ עזיזה ומקורית נגדה כעשו. אצל יעקב שאמרת )לה( ]לו[ "אנכי ארדעמך מצרימה" , בחזון, שכל הגליות היותר אחרונות בכל אימת הפזור שלהן כברהיו קבועות בו, ולא מצא לו אפשרות לנסות את המועקה הזאת מפני הלחץ ההכרחי שכלנברא נלחץ הוא בהוייתו והארת חסדו. ועל כן הננו חשים, שאנו צריכים לבא רק אל המקורהעליון של היכולת המוחלטה והחסד הבלתי מותנה, מקור רחמי המחשבה האלהית העליונה,מעין היכולת האין סופית והחסד הבלתי מוגבל. אצל מי נלך עכשיו, יאמר ד' , ע"י כח האבות וצינוריות המשכת טבעקדושתם, הננו באים רק אל הבטחון העליון של צור עולמים, אשר אמר עולם חסד יבנה3 וישראל ראה ראשית לו 4 , מראש מקדמי עד.
ועולת ראיה א עמו' תמד
השמטה לנפילת אפים סוד נפילת אפים.
אחר שנתרחבה דעתו של אדם בהשגתאור הרוחניות העליונה ולבבו מלא עז ותעצומות, טהר חדוה ותפארת גדולה, הנההטוב שבנפשו מתאדר ומתגדל, אבל גם הרע, השאור שבעיסה, הנטיות השפלות גם הנהמתעוררות להתחזק עם חוזק הכח ואומץ החיים, לזאת מסב האדם את דעתו, אחר עתחדוה זו אל השפלות והכעור שבתוכו, וממאס ממש בחייו מצד החסרון והפחיתות,זוהמת המדות הרעות, הסכלות והמעשים הרעים שלו, ובזה מתבדלים ממנו הסיגיםוכחם נחלש, ונשאר העז הנפשי, שספג מקדושת התפלה בעוצם רוממותה, נקי,וחוזר להמשיך עוד את תכני הדעות וההרגשות הרוממות שבתפלה לשלבם עםהחיים היומיים ע"י קדושה דסידרא.
אוה"ק אעמ' רנה
חליפות חיי הרגש והשכל
כלמחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש. השכל הואמועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך,חורז את החוט של החיים. הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי,להסבירו לכח החיים הפועל. ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן,ולא יוסיף תת את כחו. אבל זיק התמצית השכלית שבו, אם אך הוא איתן וטהור,לא ייעף ולא יזדקן. האמת קימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיותענפים חדשים, ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשרימלא את המקום של הרגש, אשר נפל מזקנה. כן הולכים הם חליפות החיים והמותבעולם הרגש. והחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דורחדש, אחרי כלות הישן. מאורעות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכלנמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כלהרוחות, אשר נתמכו בו ונתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל.אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כל כך מהר לעלות, לדעת כי זיק התמצית השכלית,אשר חיה את האידיאל ההרגשי. חי וקים הוא. כמו שאין התנחומים של השארתהנפש ותחית המתים מרפאים מיד את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשרורוח. אבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים, הזיק השכלי יצאממחבואו. יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים. אזורי אונים. וגםימיהם חוצצו. עדי יפקדו. ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמידבמסלתו המובטחת.
טו.
עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודיחובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הואמקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפשהברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודעלעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החייםהנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוהלכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים,וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".
עיןאיה שבת א פרק ח פסקה מג
רבביבי הוה ליה ברתה, טפלה אבר אבר, שקל בה ארבע מאה זוזי. הוה ההוא גוי בשבבותיה,טפלה בחד זימנא ומתה, אמר קטלה רב ביבי לברתי. הסבלנות המוסרית היא צריכה לקנות את מדתה גם ברדיפה הטובה של הטהרהושל הזיכוך הנפשי, שהוא דומה להיפויים שמיפים את הגוף ואבריו ע"יתחבולות המיוחדות לכך. והמדה הישראלית היא להדביק טהרה לטהרה ע"י החינוךהמעשי, ע"י המצות התדיריות שבכל יום ויום, המקדשות את האברים כולם, רמ"חמ"ע כנגד אבריו של אדם 1 , ולאט לאט כל האדם מתקדש ומהותיותו כולה מתיפה.תכונה זו של טיפול אבר אבר , היאמדתו של רב ביבי, הישראלי, המורה לו את דרכו בחיים. לא כן הגוי , כשיחקה את הטהרה הישראלית, כשההודשיש במוסר ובאצילות הנפש מוצא חן בעיניו, אז הוא קופץ בבת אחת לפרישותונזירות מוחלטת, כי אין לו אותה ההדרכה האלהית המלמדת אורח חיים בהדרכהאיטית, ומזה למות תוצאות 2 . מיתת הגוף לאלה שלא יוכלו לעמוד במעמד הטהרה הכללית בגשמיותם,ומיתת הנפש לאלה שע"י הציור של רום הטהרה והעדר האמצעיים לקנותה אבר אבר, יקוצובה ויתמכרו להפך מכל טהרה. הכשלון הגופני והנפשי המתהוה מהחפץ לחקות את היופי המוסרישבמקור ישראל, והעדר הסיגול והיכולת לזה מצדם, מעורר הוא את ]...[ 3 של הגויים, עד כדי לגלגל על ישראל את כלאשמת חללי חינוכם המוסרי. ודוגמא לדבר היה גוי זה, שבחיקויו הבלתי מוצלח, שרקהוא בפזיזותו אשם בדבר, לא יחס שגיונו לעצמו כ"א אמר קטלה רב ביבי לברתי
עיןאיה שב פרק ט פסקה קלה
אצלאברהם שאמרת לו "ידע תדע" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק שברך את עשו "והיהכאשר תריד" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו "אנכי ארד עמךמצרימה" ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו יאמר ד'. שלש מדות ישנן המגבילות את הערך המתרחב שלישראל והמעכבות אותו מהתגדלותו, ומבאו עד רום מעלתו העליונה. המדה האחת היא המדה המשעבדתוממררת את החיים, שיסוד תקפה היה מבולט בגלות מצרים, שבאה למרר את חיי ישראלולשעבדם שיעבוד של עבדות. מדה זו איננה מנגדת את המציאות הישראלית בעצם, אבל היאמנגדת את נועם החיים ואת חופש הקודש שלה. המדה השניה, היא )היא( מדת ההתנגדות המוחלטה,החפצה לכלות את ביצתם של שונאיהם, ושכל המציאות הישראלית היא לה דבר דוקר ומדאיב.זה נתבלט במדתו של עשו ושטימתו המוחלטת ליעקב, המתבטאת בהחפץ המתמיד של "ואהרגהאת יעקב אחי" 1 . מדה השלישית, היא המדה האומרת לפזר את ישראל. זהו חזוןפנימי טמון ברגשות כללות הגויים העומדים כצר לאחדות האומה וחטיביותה. ישבנטיה זו הכרה בערך הנחיצות של המציאות הישראלית, אבל יש בה נגוד עצום לרכוזהואחדותה. אצל בעלי מדה זו, האידיאל המנגד לישראל הוא לבא לארץ יהודה לזרותה,וזהו התוכן המוטבע בההתנגדות הצפונה בערכי הגליות היותר אחרונים. והנה מובןהדבר, שמפני שספוג איזה חסרון ואיזו הגבלה תכונתית בטבעה של האומה, מה שמעכב את היציאהאל הפועל של הערך השלם שלה, עד שתתגבר על המכשולים של שלש המדות הללו, מכשולהעבדות ומכשול ההתנגדות העצמית ומכשול הפזור, הוכרחו אבות העולם להיות נוטים במערכינפשם ושאיפתם. להקים בעולם אותה האומה המרכזית הנושאת את דגל קודש ד' בכל מלא העולם,גם בהסכמה אל אלה הניגודים שיצאו אל הפועל בזמן הדרוש, כדי שישמשו מעבר אל הזמןהמאושר שיבא בעת הנצחון של אור הקודש החבוי בכנסת ישראל, נגד כל אלה שלשת המכשוליםהיסודיים. אבל זאת ההגבלה המכריחה להתפייס עם התנגדות עצמית להשלמתה של האומהאפילו לזמן, זה מוכר לנו בתור חסרון שבחק כל נברא, מה שמרומם ונשא מכל זה הוא מקורהחיים המתעלה מכל הגבלה. וישראל שעלה במחשבה 2 , ברום החביון של יוצר כל ברוך הוא, הואנתון במרום החופש, ובמצב החיוב הישותי, ומרוכז בחסינות האחדות באין שום הפרעהוהפסקה כלל. לזאת אומרת כנסת ישראל, אצל מי נלך, ואיך נמצא את כל האורההמעורגת מאתנו, שהיא בתכלית השלמות, בלא שום תנאי של לחץ והגבלה, אצלאבותינו, שהם בכל קדושתם ג"כ נבראים בהכרח ההגבלה של נברא. נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע", וגלית לו את גלות מצרים ושיעבודה, ולא מצאשום אפשר]ות[ לרומם את החפץ של הארת החסד. עד בכדי שלא לסבול את המועק)ב(ההע]ב[דותית. אצל יצחק שברך את עשו"והיה כאשר תריד" , ולא מצא אפשרות להעמיד את תוכן האומה בלאמציאות מקום לכח המתנגד התנגדות כ"כ עזיזה ומקורית נגדה כעשו. אצל יעקב שאמרת )לה( ]לו[ "אנכי ארדעמך מצרימה" , בחזון, שכל הגליות היותר אחרונות בכל אימת הפזור שלהן כברהיו קבועות בו, ולא מצא לו אפשרות לנסות את המועקה הזאת מפני הלחץ ההכרחי שכלנברא נלחץ הוא בהוייתו והארת חסדו. ועל כן הננו חשים, שאנו צריכים לבא רק אל המקורהעליון של היכולת המוחלטה והחסד הבלתי מותנה, מקור רחמי המחשבה האלהית העליונה,מעין היכולת האין סופית והחסד הבלתי מוגבל. אצל מי נלך עכשיו, יאמר ד' , ע"י כח האבות וצינוריות המשכת טבעקדושתם, הננו באים רק אל הבטחון העליון של צור עולמים, אשר אמר עולם חסד יבנה3 וישראל ראה ראשית לו 4 , מראש מקדמי עד.
